הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ט

הלכה א

נטע רבעי הרי הוא קודש, שנאמר: ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי', ודינו להאכל בירושלים לבעליו כמעשר שני. וכשם שאין מעשר שני בסוריא, כך אין נטע רבעי בסוריא. ובנטע רבעי הוא אומר: ואיש את קדשיו לו יהיו, שאין לך קדש שלא נתפרש דינו בתורה למי שהוא, חוץ מנטע רבעי.

הלכה ב

הרוצה לפדות נטע רבעי פודהו כמעשר שני, ואם פדהו לעצמו מוסיף חומש. ואין פודין אותו עד שיגיעו לעונת המעשר, שנאמר: להוסיף לכם תבואתו, עד שיעשה תבואה. ואין פודין אותו במחובר כמעשר שני והרי הוא ממון גבוה כמעשר. לפיכך אינו נקנה במתנה אלא אם נתנו בוסר, ודינו כשאר הדברים לענין אכילה ושתיה ופדייה כמעשר.

הלכה ג

והפודה כרם רבעי, רצה פודהו ענבים רצה פודהו יין, וכן הזיתים, אבל שאר הפירות אין משנין אותן מברייתן.

הלכה ד

כרם רבעי אין לו לא שכחה ולא פאה ולא פרט ולא עוללות, ואין מפרישין ממנו תרומה ומעשרות כשם שאין מפרישין ממעשר שני, אלא כולו עולה לירושלים או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר.

הלכה ה

ענבים של כרם רבעי התקינו בית דין שיהיו עולין לירושלים מהלך יום לכל צד כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות. ומשחרב בהמ"ק נפדה אפילו סמוך לחומה, ושאר כל הפירות אפילו בזמן בהמ"ק נפדין סמוך לחומה.

הלכה ו

כיצד פודין נטע רבעי?

מניח את הסל ע"פ שלשה ואומדין: כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע על מנת שיוציא יציאות השומרים והחמרים והפועלים מביתו?

ואחר שקוצבין את השער, מניח את המעות ואומר: כל הנלקט מזה מחולל על המעות אלו, משער כך וכך סלים בסלע. ובשביעית פודהו בשוויו, שאין שם לא שומרים ולא פועלים, ואם היה הפקר אין לו אלא שכר לקיטה בלבד.

הלכה ז

מי שהיה לו נטע רבעי בשנת השמטה שיד הכל שוה, צריך לציינו בקוזזות אדמה כדי שיכירו בו ולא יאכלו ממנו עד שיפדו. ואם היה בתוך שני ערלה, מציינין אותו בחרסים כדי שיפרשו ממנו, שאם ציינו בקוזזות אדמה שמא יתפררו, שאיסור ערלה חמור הוא שהיא אסורה בהנייה. והצנועין היו מניחין את המעות בשנת שמטה ואומרין: כל הנלקט מפירות רבעי אלו מחולל על המעות האלו, שהרי אי אפשר לפדותו במחובר, כמו שביארנו.

הלכה ח

באחד בתשרי ראש השנה לערלה ולרבעי. ומאימתי מונין להם?

משעת נטיעה. ואינו מונה מראש השנה לראש השנה, אלא ל' יום בשנה חשובין שנה, והוא: שתקלוט הנטיעה קודם שלשים יום. וכמה הוא סתם הקליטה לכל האילנות?

שתי שבתות.

הלכה ט

נמצאת למד: שהנוטע מ"ד יום קודם ראש השנה עלתה לו שנה, ואעפ"כ אין פירות הנטיעה הזאת מותרות בערלה אלא ברביעית עד ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות.

הלכה י

כיצד?

הנוטע אילן מאכל בט"ו באב משנה עשירית ביובל, הרי הוא בתוך שני ערלה עד ט"ו בשבט משנת י"ג, וכל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה, אף על פי שנגמרו לאחר כמה ימים, ומט"ו בשבט משנת י"ג ביובל עד ט"ו בשבט משנת י"ד, הוא נטע רבעי, וכל מה שיוציא בתוך זמן זה, הרי הוא רבעי וצריך פדיון. ואם נתעברה השנה, נתעברה לערלה או לרבעי.

הלכה יא

נטען בי"ו באב משנת עשר לא עלתה לו שנת עשר, אלא הרי הוא ערלה שנת י"א וי"ב וי"ג כולה, והרי הוא נטע רבעי מראש השנה של שנת י"ד עד סופה.

[השגת הראב"ד דין]: נטען בי"ו באב וכו' עד מראש השנה של שנת י"ד עד סופה

אמר אברהם: דבר זה הוציא מן הירושלמי של מסכת ראש השנה כשאמרה הברייתא פירות נטיעה זו אסורה עד ט"ו בשבט א"ר בא בר ממל קומי רבי זעירא נראים דברים בשנטע שלשים יום לפני ראש השנה אבל אם נטע פחות מל' יום לפני ראש השנה שנה שלימה מונין לו ותימר הכי אלמא כל היכא שיש לו ג' שנים שלימות אין מוסיפין לו והאי סברא מסתייעא מדקתני ופירות נטיעה זו מכלל דאיכא נטיעה דלא אמרינן הכי ועוד מדאמרינן פעמים שברביעית ועדיין אסורה משום ערלה פעמים הוא דאמרינן הכי ולא כל שעה ומאי דאקשו עלה אי הכי אפילו נטעו שלשים יום לפני ראש השנה יהא אסור עד שלשים יום לפני ראש השנה כלומר כיון דקפדינן על ג' שנים שלימות ולמה אין מוסיפין לה אלא עד שבט תהא אסורה עד שלשים יום לפני ראש השנה של שנה רביעית שלא יהו שנים מקוטעות מאי כדון א"ר מונא מתוך שעומד בתוך שנתו של אילן משלים שנתו פירוש שנתו של אילן והוא שבט כלומר די לנו בכך עתה לזה הטעם דוקא בשנטעה ל' יום לפני ראש השנה מוסיפין לו עד שבט אבל פחות מל' יום הואיל ויש לה ג' שנים שלימות חוץ מקליטתה אין מוסיפין לה כלום אלא מראש תשרי לראש תשרי.

הלכה יב

נטע הנטיעה מראש חדש תשרי עד ט"ו בשבט, מונה לה ג' שנים מיום ליום לערלה ומיום ליום לרבעי. וראיתי לגאונים דברים בחשבון ערלה ורבעי, אין ראוי להאריך ולהשיב עליהן, ובודאי טעות סופרים הם והאמת כבר ביארנו דרכה.

[השגת הראב"ד דין]: מונה שלש שנים מיום ליום.

אמר אברהם: מיום ליום שאמר מט"ו שב"ט עד ט"ו לשבט דוקא ולא מראש תשרי לראש תשרי לפי שאין שלימות שהרי חסרו הקליטה ומה שיצא אחר תשרי קודם נטיעה.

הלכה יג

העלין והלולבין ומי גפנים והסמדר, מותר בערלה וברבעי. והענבים ששרפם הקדים והפסידן והחרצנים והזגין והתמד שלהן, וקליפי רמון והנץ שלו וקליפי אגוזים והגרעינים, אסורין בערלה ומותרין ברבעי, והנובלות כולן אסורות.