הלכות מעשר פרק יא

הלכה א

אסור למכור את הדמאי לעם הארץ או לשלוח לו דמאי, מפני שהוא מסייע לזה לאכול דבר האסור, אבל מוכרין ומשלחין אותו לתלמידי חכמים שאין תלמיד חכם אוכל עד שיעשר או עד שיודיעו אדם נאמן שזה מעושר.

הלכה ב

כל המשפיעין במדה גסה, כגון הסיטונות ומוכרי תבואה, מותרין למכור את הדמאי ולשלחו, מפני שהן מוסיפין על המדה. התקינו חכמים: שיהיה הלוקח או זה שנשתלחו לו הוא המפריש מעשר דמאי. אבל המודדין במדה דקה, הואיל והמוכר משתכר, הוא מפריש ולא ימכור ולא ישלח אלא מתוקן.

הלכה ג

וכמה היא מדה גסה?

ביבש חצי סאה, ובלח מדה שמחזקת שוה דינר מאותו דבר הלח.

הלכה ד

סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אף על פי שהוא מוכרן אכסרה, אסור למוכרן דמאי.

[השגת הראב"ד דין]: סלי זיתים וענבים וקופות של ירק אע"פ שהוא מוכרן אכסרה אסור למוכרן דמאי

אמר אברהם: לא ראינו מחלוקת על רבי יוסי שהוא מתיר במשנה.

הלכה ה

אמר אחד מהן: בוא ונתקן הפירות האלו, בין שהיה מוכר בדקה או בגסה, המוכר מפריש תרומת מעשר, והלוקח מפריש מעשר שני. ודבר זה תנאי בית דין הוא.

[השגת הראב"ד דין]: אמר אחד מהן וכו' עד ודבר זה תנאי בית דין הוא.

אמר אברהם: בדמאי ירושלמי פרק שני לא משמע אלא כשאמר המוכר מדעתו שלא בהכרח בית דין ואע"פ כן מעשר שני על הלוקח.

הלכה ו

חבר ועם הארץ שירשו את אביהן עם הארץ, יכול הוא לומר: טול אתה חיטים שבמקום פלוני ואני חיטים שבמקום פלוני, אתה יין שבמקום פלוני ואני יין שבמקום פלוני. אבל לא יאמר טול אתה חיטים ואני שעורים, טול אתה הלח ואני היבש, מפני שזה מוכר דמאי.

הלכה ז

מי שהיה נושא ירק וכבד עליו משאו ורצה להשליך ממנו על הדרך כדי להקל ממשאו, לא ישליך עד שיעשר, כדי שלא תהא תקלה לעמי הארץ שאוכלין אותו בדמאי.

הלכה ח

הלוקח ירק מן השוק ומשך, אף על פי שלא שקל ולא מדד ולא נתן דמים, ונמלך להחזיר לבעל החנות, לא יחזיר עד שיעשר.

הלכה ט

המוצא פירות בדרך, אם רוב מכניסין לבתיהן פטור מלעשר, שעדיין לא נקבע למעשר. ואם רוב מכניסין למכור בשוק, הרי אלו דמאי, ומחצה למחצה דמאי.

הלכה י

נטלן לאוכלן ונמלך להצניע, לא ישהא אותן עד שיעשר, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ואם נטלם מתחלה שלא יאבדו ,הרי זה מותר לשהותן אצלו עד שירצה לאוכלן או לשולחן או למוכרן ויעשר אותן דמאי.

הלכה יא

קניבת ירק הנמצאת בגינה, הרי זו פטורה מן הדמאי. ושל בעל הבית הנמצאת בבית חייבת, שעל גבי האשפה בכל מקום מותרת.

הלכה יב

הנותן לפונדקית לבשל לו ולאפות לו, מעשר את שהוא נותן לה, כדי שלא יהיה תקלה לאחרים. ומעשר את שהוא נוטל ממנה, מפני שהיא חשודה להחליף של זה [בזה]. אבל הנותן לחמותו בין שנשא בתה בין שאירס או לשכנתו פת לאפות ותבשיל לבשל, אינו חושש לא משום מעשר ולא משום שביעית, מפני שאינה חשודה להחליף. במה דברים אמורים?

בזמן שנתן לה שאור לעיסה ותבלין לקדרה. אבל אם לא נתן חושש משום מעשרות וחושש משום שביעית. ולפיכך אם היתה שנת שמיטה אסור, שמא השאור מספיחי שביעית הוא.

הלכה יג

המוליך חטיו לטוחן עם הארץ, הרי הן בחזקתן, שאינו חשוד להחליף. הוליכן לטוחן גוי, הרי הם דמאי, שמא החליפן בחיטים של עם הארץ. וכן המפקיד אצל עם הארץ, הרי הן בחזקתן, שאינו חשוד להחליף הפקדון.

[השגת הראב"ד דין]: המוליך חטיו לטוחן וכו' עד שאינו חשוד להחליף הפקדון

אמר אברהם: ואם מפני הספק הזה הלא הוא ספק ספיקא אלא שמא החליפן משלו ומירוח גוי חייב מדרבנן.

הלכה יד

עם הארץ שהיה משתמש בחנותו של חבר, אף ע"פ שהחבר יוצא ונכנס, הרי זה מותר ואינו חושש שמא החליף.

הלכה טו

המפקיד פירותיו אצל הגוי, הרי הן כפירותיו של גוי, שחזקתו להחליף הפקדון. והיאך דינם?

אם היו פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן ונגמרו ביד ישראל אחר שלקח הפקדון, מפריש מעשרותיו כמו שביארנו. ואם היו פירות שהפקיד טבלים ונגמרה מלאכתן חייב להפריש שמא לא החליף הגוי. ולפיכך יראה לי: שהמעשרות שיפריש ספק, אבל אם הפקיד חולין מתוקנין אינו צריך להפריש כלום שאפילו החליף הגוי פטורין, כמו שביארנו בהלכות תרומות: דגנך ולא דגן גוי.

[השגת הראב"ד דין]: המפקיד פירותיו אצל גוי הרי הן כפירותיו

אמר אברהם: בגמרא מקשה הכא את אמר דמאי והכא את אמר ודאי כאן קופה בקופות כאן פירות בפירות קופה בקופות דמאי מתיירא שמא לא יכוין במלואם

[השגת הראב"ד דין]: כמו שביארנו בהלכות תרומות דגנך ולא דגן גוי

אמר אברהם: חייבין מדרבנן.