הלכות מעשר פרק יג

הלכה א

פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון: השיתין והרימין והעוזרדין ובנות שוח ובנות שקמה והגופנין ונובלות תמרה והן שעדיין לא הטילו שאור, הנצפה והכסבר, וכיוצא בהן, פטורין מן הדמאי. והלוקחן מעם הארץ אינו צריך להפריש מהן תרומת מעשר ולא מעשר שני, מפני שחזקתן מן ההפקר. אפילו אמר לו עם הארץ אינם מעושרין הרי אלו פטורין מן המעשרות עד שיודע לו שהן מן השמור.

הלכה ב

הבכורות והסייפות שבבקעה, פטורין מן הדמאי. ושבגינה חייבין, מפני שהן נשמרין. ואלו הן הבכורות: כל הפירות שבכרו עד שלא הושיבו שומר על הבקעה לשמור פירותיה. והסייפות הן הפירות שישארו אחר שיקפלו המקצועות שבשדות ויניחום בלא שומר. וכן החומץ העשוי מן התמדים פטור מן הדמאי.

הלכה ג

כשגזרו על הדמאי לא גזרו אלא על פירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל בלבד, שהוא מכזיב ולפנים, וכזיב עצמה כלחוץ, וכל הפירות הנמצאות מכזיב ולחוץ פטורין מן הדמאי, שחזקתן מפירות מקום שנמצאו בו.

הלכה ד

פירות שידוע שהן מפירות הארץ שהחזיקו בה עולי בבל, אף על פי שהן נמצאות בסוריא ואין צריך לומר בארץ שהחזיקו בה עולי מצרים בלבד, הרי אלו חייבין בדמאי, ומפרישין מהן תרומת מעשר ומעשר שני. לפיכך הדבילה השמינה שאין כמותה אלא בארץ שהחזיקו עולי בבל, וכן התמרים הגדולים והחרובין השוים והאורז הלבן ביותר והכמון הגדול, מתעשרין דמאי בכל ארץ ישראל ובסוריא. וכן כל כיוצא בפירות אלו.

הלכה ה

החמרים שהביאו פירות לצור חייבין בדמאי, שחזקתן מהארץ שהחזיקו עולי בבל שהיא הקרובה לה. והאורז אין חוששין לו, אלא כל האורז הנמצא חוצה לארץ שהיא קרובה לארץ שהחזיקו עולי בבל, פטור מן הדמאי אלא אם כן היה ניכר, כמו שביארנו.

הלכה ו

הלוקח מבעלי אוצרות בצור, פטור מן הדמאי, ואין אומרין: שמא מפירות הארץ אצרו. וכן חמור יחידי שנכנס לצור והוא טעון פירות, פטור מן הדמאי, שחזקתן משדה העיר.

הלכה ז

הלוקח מבעלי אוצר בצידון חייב בדמאי, מפני שקרובה היא יותר מצור שחזקתה שאוצרין מפירות הארץ שהחזיקו עולי בבל. אבל הלוקח מן החמרים בצידון, פטור מן הדמאי, מפני שחזקתן שמביאין מחוץ לארץ.

הלכה ח

הלוקח מן הגוי בארץ שהחזיקו עולי בבל, אם היה תגר גוי שלוקח מישראל, הרי פירותיו דמאי. לפיכך בראשונה בזמן שהיה רוב ארץ ישראל ביד ישראל, הלוקח מכל תגר גוי, מעשר דמאי כלוקח מעם הארץ.

הלכה ט

אי זהו תגר?

זה שהביא ב' וג' פעמים. אבל אם הביא פעם אחת, אפילו הביא שלש משואות בבת אחת או שהביא הוא ובנו ופועל, עדיין לא הוחזק תגר.

הלכה י

כשגזרו על הדמאי, לא גזרו על פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ.

הלכה יא

פירות הארץ שרבו על של חוץ לארץ, הרי אלו חייבין בדמאי ושל חוץ לארץ שרבו על פירות הארץ, וכן דברים שחזקתן תדיר מחוץ לארץ, כגון אגוזים ודרמסקעות, הרי אלו פטורין מן הדמאי.

הלכה יב

לא הלכו חכמים בפירות חוץ לארץ לא אחר המראה ולא אחר הטעם והריח אלא אחר הרוב: כל שרבו לו מותר, ושלא רבו לו אסור. כיצד?

רבו בעיר אבל לא במדינה, או שרבו במדינה ולא רבו בעיר, בהר ולא רבו בבקעה, בבקעה ולא בהר, רבו לחנוני ולא לבעל הבית, לבעל הבית ולא לחנוני זה שרבו בו מותר, ומקום שלא רבו בו חייב בדמאי.

הלכה יג

רבו פירות חוץ לארץ בשוק ונתמעטו, חזר השוק ליושנו והלוקח ממנו חייב בדמאי.

הלכה יד

ואלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי: הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמא או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ והמדומע והלוקח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות ותוספת הבכורים, כל אלו פטורים מן הדמאי, וכיון שאמר לו עם הארץ: מתוקנין הם, אינו צריך לעשר.

הלכה טו

הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה, הרי זה לא ימכרם לגוי ולא יאכילם לבהמה אפילו לבהמת אחרים עד שיתקנם דמאי.

הלכה טז

שמן ערב פטור מן הדמאי, שאין חזקתו לאכילה. שמן שלקח הסורק לתתו בצמר, פטור מן הדמאי, מפני שהוא נבלע בצמר. אבל שמן שלוקח האורג לסוך בין אצבעותיו חייב בדמאי, מפני שהוא נבלע בגופו וסיכה היא כשתייה בכל מקום.

הלכה יז

גוי ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו, אסור בודאי ומותר בדמאי. נתן הגוי שמן על גבי טבלא להתעגל עליה, משעמד מותר לישראל לישב אחריו.

הלכה יח

מי שנפל שמן דמאי על בשרו משפשפו ואינו חושש. הלוקח יין למורייס או לאלונתית, או קטניות לעשות טחינין, חייב בדמאי. אבל הלוקח מורייס שיש בו יין או אלונתית, או שלקח טחינין, הרי אלו פטורין מן הדמאי, שלא גזרו על תערובת דמאי. ואם היה הדבר שחייב בדמאי שנתערב, כגון תבלין ושאור, הואיל וטעמו ניכר אינן בטלים ונמצאת כל התערובות חייבת בדמאי.

הלכה יט

כל אלו הפטורין מן הדמאי שלא גזרו עליהם אם התקינן דמאי והפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני, מה שעשה עשוי, אבל אם תיקן את הדמאי בודאי והפריש ממנו תרומה גדולה ומעשרות או שתיקן את הודאי בדמאי, לא עשה כלום.

[השגת הראב"ד דין]: כל אלו הפטורין מן הדמאי וכו' עד לא עשה כלום

אמר אברהם: תמה אני איך בלבל את הענינים ולא תפס לא דרך המשנה ולא דרך התוספתא המשנה אמרה תרם מן הדמאי על הודאי תרומה ויחזור ויתרום מן הודאי על הדמאי תרומה ולא יאכל עד שיוציא עליה תרומה ומעשר ממקום אחר ובתוספתא אמרו דמאי שתקנו ודאי ודאי שתקנו דמאי לא עשה כלום דברי ר' עקיבא ור' יוסי אומר משום ר' יצחק ודאי שתקנו דמאי לא עשה ולא כלום דמאי שתקנו ודאי מעשרותיו מעשר ואין תרומתו תרומה שאין תרומה אחר תרומה ולפי התוספתא הלכה כר"י ולפי המשנה אין הלכה לא כרבי עקיבא ולא כרבי יוסי דברייתא ומסתברא דהלכה כרבי יוסי.

הלכה כ

כל העיר מוכרין ודאי ואחד מוכר דמאי, ולקח ואין ידוע ממי לקח, כיצד מתקן?

מפריש תרומה ותרומת מעשר ונותנן לכהן ומפריש מעשר שני בלבד, והרי הוא כמעשר שני של דמאי.

הלכה כא

וכן אם היו לפניו שתי קופות אחת טבל ואחת מתוקן, ואבדה אחת מהם הרי זה מפריש מן השנייה תרומה גדולה ותרומת מעשר ונותנן לכל כהן שירצה ומפריש מעשר שני בלבד בדמאי.