הלכות מתנות עניים פרק י

הלכה א

חייבין אנו להזהר במצות צדקה יותר מכל מצות עשה, שהצדקה סימן לצדיק זרע אברהם אבינו, שנאמר: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו לעשות צדקה. ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה, שנאמר: בצדקה תכונני. ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה.

הלכה ב

לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. כל המרחם מרחמין עליו, שנאמר: ונתן לך רחמים ורחמך והרבך וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם יש לחוש ליחסו, שאין האכזריות מצויה אלא בגויים, שנאמר: אכזרי המה ולא ירחמו. וכל ישראל והנלוה עליהם כאחים הם, שנאמר: בנים אתם לה' אלהיכם. ואם לא ירחם האח על האח מי ירחם עליו?

ולמי עניי ישראל נושאין עיניהן הלגויים ששונאין אותו ורודפים אחריהן?

הא אין עיניהן תלויות אלא לאחיהן.

הלכה ג

כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא: בליעל כמו שנקרא עובד ע"ז בליעל ובע"ז הוא אומר: יצאו אנשים בני בליעל ובמעלים עיניו מן הצדקה הוא אומר: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל ונקרא רשע, שנאמר: ורחמי רשעים אכזרי. ונקרא חוטא, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. והקב"ה קרוב לשועת עניים, שנאמר: שועת עניים אתה תשמע. לפיכך צריך להזהר בצעקתם, שהרי ברית כרותה להם, שנאמר: והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני.

הלכה ד

כל הנותן צדקה לעני בסבר פנים רעות ופניו כבושות בקרקע, אפילו נתן לו אלף זהובים אבד זכותו והפסידה, אלא נותן לו בסבר פנים יפות ובשמחה ומתאונן עמו על צרתו, שנאמר: אם לא בכיתי לקשה יום עגמה נפשי לאביון. ומדבר לו דברי תחנונים ונחומים, שנאמר: ולב אלמנה ארנין.

הלכה ה

שאל העני ממך ואין בידך כלום ליתן לו פייסהו בדברים. ואסור לגעור בעני או להגביה קולו עליו בצעקה, מפני שלבו נשבר ונדכא והרי הוא אומר: לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה. ואומר: להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים. ואוי למי שהכלים את העני, אוי לו, אלא יהיה לו כאב בין ברחמים בין בדברים, שנאמר: אב אנכי לאביונים.

הלכה ו

הכופה אחרים ליתן צדקה ומעשה אותן, שכרו גדול משכר הנותן, שנאמר: והיה מעשה הצדקה שלום. ועל גבאי צדקה וכיוצא בהם נאמר: ומצדיקי הרבים ככוכבים.

הלכה ז

שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר: והחזקת בו גר ותושב וחי עמך, כלומר: החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.

הלכה ח

פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי. וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה, כר' חנניה בן תרדיון.

הלכה ט

פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים. וכזה ראוי לעשות, ומעלה טובה היא, אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.

הלכה י

פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין, כדי שלא יהיה להן בושה.

הלכה יא

פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.

הלכה יב

פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.

הלכה יג

פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.

הלכה יד

פחות מזה שיתן לו בעצב.

הלכה טו

גדולי החכמים היו נותנין פרוטה לעני קודם כל תפלה ואחר כך מתפללין, שנאמר: אני בצדק אחזה פניך.

הלכה טז

הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה ולא יהיו מבוזות, וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה, וצדקה גדולה היא שהקרוב קודם. וכל המאכיל ומשקה עניים ויתומים על שלחנו הרי זה קורא אל ה' ויענהו ומתענג, שנאמר: אז תקרא וה' יענה.

הלכה יז

צוו חכמים שיהיו בני ביתו של אדם עניים ויתומים במקום העבדים. מוטב לו להשתמש באלו ויהנו בני אברהם יצחק ויעקב מנכסיו ולא יהנו בהם זרע חם, שכל המרבה עבדים בכל יום ויום מוסיף חטא ועון בעולם, ואם יהיו עניים בני ביתו, בכל שעה ושעה מוסיף זכיות ומצות.

הלכה יח

לעולם ידחוק אדם עצמו ויתגלגל בצער ואל יצטרך לבריות ואל ישליך עצמו על הצבור. וכן צוו חכמים ואמרו: עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ואפילו היה חכם ומכובד והעני יעסוק באומנות, ואפילו באומנות מנוולת ולא יצטרך לבריות. מוטב לפשוט עור בהמות נבלות ולא יאמר לעם: חכם גדול אני, כהן אני פרנסוני, ובכך צוו חכמים. גדולי החכמים היו מהם חוטבי עצים ונושאי הקורות ושואבי מים לַגַּנַּוֹת, ועושי הברזל והפחמים, ולא שאלו מן הצבור ולא קיבלו מהם כשנתנו להם.

הלכה יט

כל מי שאינו צריך ליטול ומרמה את העם ונוטל אינו מת מן הזקנה עד שיצטרך לבריות, והרי הוא בכלל: ארור הגבר אשר יבטח באדם. וכל מי שצריך ליטול ואינו יכול לחיות אלא אם כן נוטל, כגון: זקן או חולה או בעל יסורין, ומגיס דעתו ואינו נוטל הרי זה שופך דמים ומתחייב בנפשו ואין לו בצערו אלא חטאות ואשמות. וכל מי שצריך ליטול וציער ודחק את השעה וחיה חיי צער כדי שלא יטריח על הצבור אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו, ועליו ועל כל כיוצא בזה נאמר: ברוך הגבר אשר יבטח בה'.

סליקו להו הלכות מתנות עניים בס"ד.