הלכות מתנות עניים פרק ב

הלכה א

כל אוכל שגידוליו מן הארץ ונשמר ולקיטתו כולו כאחת ומכניסין אותו לקיום חייב בפאה, שנאמר: ובקצרכם את קציר ארצכם.

הלכה ב

כל הדומה לקציר בחמש דרכים אלו הוא שחייב בפאה, כגון: התבואה והקטניות והחרובין והאגוזין והשקדים והרמונים והענבים והזיתים והתמרים בין יבשים בין רכים וכל כיוצא באלו, אבל אסטיס ופואה וכיוצא בהן – פטורין, מפני שאינן אוכל, וכן כמהין ופטריות פטורין, מפני שאין גידוליהן מן הארץ כשאר פירות הארץ, וכן ההפקר פטור שאין לו מי שישמרנו, שהרי הוא מופקר לכל, וכן התאנים פטורין, מפני שאין לקיטתן כאחת, אלא יש באילן זה מה שיגמר היום ויש בו מה שיגמר לאחר כמה ימים, וכן ירק פטור, שאין מכניסין אותו לקיום. השומים והבצלים חייבין בפאה, שהרי מייבשין אותן ומכניסין אותן לקיום. וכן האמהות של בצלים שמניחין אותן בארץ ליקח מהן הזרע חייבות בפאה. וכן כל כיוצא בהן.

הלכה ג

קרקע כל שהוא חייבת בפאה ואפילו היתה של שותפין, שנאמר: קציר ארצכם אפילו של רבים.

הלכה ד

שדה שקצרו נכרים לעצמן או שקצרוה ליסטים או קרסמוה גמלים או שברתה הרוח או בהמה הרי זו פטורה מן הפאה, שחובת הפאה בקמה.

הלכה ה

קצר חציה וקצרו הליסטים חציה שנשאר הרי זו פטורה, שהחיוב בחצי שקצרו הליסטים, אבל אם קצרו הליסטים חציה וחזר הוא וקצר השאר נותן פאה כשיעור מה שקצר. קצר חציה ומכר חציה הלוקח נותן פאה (לכל). קצר חציה והקדיש חציה הפודה מיד הגזבר נותן פאה לכל. קצר חציה והקדישו מניח מן הנשאר פאה הראויה לכל.

הלכה ו

כרם שהיה בוצר ממנו ענבים למכור בשוק ובדעתו שיניח השאר לגת לדרוך אותו, אם היה בוצר לשוק מכאן ומכאן הרי זה נותן פאה למה שבוצר לגת כפי הנשאר, ואם היה בוצר לשוק מרוח אחת מלבד הרי זה נותן פאה מן הנשאר כפי הראוי לכל הכרם, הואיל ובצר מרוח אחת אינו כבוצר עראי מעט מכאן ומעט מכאן שהוא פטור. וכן כל הקוטף מלילות מעט מעט ומכניס לביתו אפילו קטף כן כל שדהו פטור מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה.

הלכה ז

הקוצר כל שדהו קודם שתוגמר ועדיין לא הביאה שליש הרי זו פטורה, ואם הגיעה לשליש – חייבת. וכן בפירות האילן אם נגמרו שליש גמירתן חייבין.

הלכה ח

המקדיש שדהו והיא קמה [ופדאה והיא קמה] חייבת בפאה, קצרה הגזבר ואחר כך פדאה – פטורה, שבשעת חיוב הפאה היתה קודש שאינו חייב בפאה.

הלכה ט

נכרי שקצר שדהו ואח"כ נתגייר הרי זו פטור מן הפאה ומן הלקט ומן השכחה, אף על פי שאין השכחה אלא בשעת העימור.

הלכה י

אין שוכרין פועלים נכרים לקצור, מפני שאינן בקיאין בלקט ופאה, ואם שכר וקצרו את כולה הרי זו חייבת בפאה.

הלכה יא

בעל הבית שקצר כל שדהו ולא הניח פאה הרי זה נותן מן השבלים פאה לעניים ואינו צריך לעשר, ואם נתן להם רוב הקציר משום פאה הרי זה פטור מן המעשרות, וכן אם דש ועדיין לא זרה נותן להם הפאה קודם שיעשר, אבל דש וזרה ברחת ובמזרה וגמר מלאכתו מעשר ונותן להם מן הפירות המעושרין שיעור הפאה הראויה לאותה שדה. וכן באילנות.

הלכה יב

אין מניחין את הפאה אלא בסוף השדה, כדי שיהיו עניים יודעין מקום שיבאו לו וכדי שתהיה ניכרת לעוברים ולשבים ולא יחשד, ומפני הרמאים שלא יתכוין לקצור הכל ואומר לאלו שרואים אותו קוצר סוף השדה: בתחלת השדה הנחתי, ועוד שלא ישמור שעה שאין שם אדם ויניחנה ויתננה לעני הקרוב לו. עבר והניח הפאה בתחלת השדה או באמצעה הרי זו פאה, וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה.

הלכה יג

בעל הבית שנתן פאה לעניים ואמרו לו: תן לנו מצד זה, ונתן להם מצד אחר זו וזו פאה, וכן בעל השדה שהפריש פאה ואמר: הרי זו פאה וגם זו, או שאמר: הרי זו פאה וזו הרי שתיהן פאה.

הלכה יד

אסור לפועלים לקצור את כל השדה אלא מניחין בסוף השדה כשיעור הפאה, ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו. לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית.

הלכה טו

הפאה של תבואה וקטניות וכיוצא בהן מזרעים הנקצרים, וכן פאת הכרם והאילנות ניתנת במחובר לקרקע והעניים בוזזין אותה בידם. ואין קוצרין אותה במגלות ואין עוקרין אותו בקרדומות, כדי שלא יכו איש את רעהו. רצו העניים לחלקה ביניהם הרי אלו מחלקין אפילו תשעים ותשעה אומרין לחלק ואחד אומר לבוז לזה האחד שומעין שאמר כהלכה.

הלכה טז

פאה של דלית ושל דקל שאין עניים מגיעין לבוז אותה אלא בסכנה גדולה בעל הבית מוריד אותה ומחלק אותה בין העניים, ואם רצו כולן לבוז אותה לעצמן – בוזזין. אפילו תשעים ותשעה אומרים לבוז ואחד אומר לחלק שומעין לאחד שאמר כהלכה ומחייבין בעל הבית להוריד ולחלק ביניהן.

הלכה יז

בשלש עתות ביום מחלקין את הפאה לעניים בשדה או מניחין אותם לבוז: בשחר, ובחצי היום, ובמנחה. ועני שבא שלא בזמן זה אין מניחין אותו ליטול, כדי שיהיה עת קבוע לעניים שיתקבצו בו כולן ליטול. ולמה לא קבעו לה עת אחר ביום?

מפני שיש שם עניות מניקות שצריכות לאכול בתחלת היום, ויש שם עניים קטנים שאין נעורין בבקר ולא יגיעו לשדה עד חצי היום, ויש שם זקנים שאינם מגיעין עד המנחה.

הלכה יח

עני שנטל מקצת הפאה וזרק על השאר, או שנפל עליה, או שפירש טליתו עליה קונסין אותו ומעבירין אותו ממנה, ואפילו מה שנטל לוקחין אותו מידו וינתן לעני אחר. [וכן בלקט וכן בעומר השכחה].

הלכה יט

מי שלקח את הפאה ואמר: הרי זה לאיש פלוני העני, אם עני הוא זה שלקח מתוך שזוכה בו לעצמו זכה בו לאותו פלוני, ואם עשיר הוא לא זכה לו, אלא יתננה לעני שנמצא ראשון.

הלכה כ

בעל הבית שהניח פאה לעניים אלו העומדים לפניו, ובא עני אחר מאחוריו ונטלה זכה, בה שאין אדם זוכה בלקט שכחה ופאה וסלע של מציאה עד שיגיע לידו.