הלכות מתנות עניים פרק ג

הלכה א

אין מניחין את הפאה משדה על חברתה. כיצד?

היו לו שתי שדות לא יקצר את האחת כולה ויניח בשניה פאה הראויה לשתיהן, שנאמר: לא תכלה פאת שדך בקוצרך, שיניח בכל אחת ואחת פאה הראויה לה, ואם הניח משדה על חברתה אינה פאה.

הלכה ב

היתה שדהו זרועה כולה מין אחד והיה נחל בתוך השדה, אע"פ שאינו מושך, או אַמַּת המים שאינו יכול לקצור מה שבשני צדדיה כאחת, והוא: שתהיה מושכת וקבועה הרי זה כשתי שדות ונותן פאה מצד זה לעצמו ומצד זה לעצמו.

הלכה ג

וכן אם היה מפסיק דרך היחיד שהוא רחב ארבע אמות או דרך הרבים הרחב שש עשרה אמה, אבל שביל היחיד והוא פחות מארבע או שביל הרבים פחות משש עשרה אמה, אם היה קבוע בימות החמה ובימות הגשמים – מפסיק, ואם אינו קבוע בימות הגשמים אינו מפסיק אלא הרי הוא כשדה אחת.

[השגת הראב"ד דין]: אבל שביל היחיד וכו'

אמר אברהם: לא כי אלא אפילו יש לו ארבע אמות אלא שהשביל הוא דרך שבין השדות והכרמים ואינו דרך עוברי דרכים.

הלכה ד

היה מפסיק בה ארץ בורה שאינו זרועה ולא חרושה, או ארץ נירה והיא: שנחרשה ולא נזרעה, או שהפסיק בה זרע אחר, כגון: שהיה חטים מכאן וחטים מכאן ושעורים באמצע, או שקצר באמצעה אפילו קודם שתביא שליש וחרש מקום שקצר הרי זה נפסקת לשתי שדות, והוא: שיהיה רוחב כל אחד מאלו כשלשה תלמים של פתיח והוא פחות מבית רובע. במה דברים אמורים?

בשדה קטנה שהיא חמשים אמה של שתי אמות או פחות, אבל אם היתה יתרה על זו אין הבור או הניר מפסיקה לשתים אלא אם כן היתה בו רוחב בית רובע, אבל זרע אחר כל שהוא מפסיק בה.

[השגת הראב"ד דין]: היה מפסיק ארץ בורה וכו'

אמר אברהם: באמת אין הגירסא מתנהגת כדבריו אמרו בירושלמי רב אמר בור וניר בית רובע זרע אחר כל שהו ר' יוחנן אמר בור וניר וזרע אחר בשלשה תלמים של פתיח ופליגי ואסיקו התם מה דאמר רב בשדה בינונית ומה דאמר ר' יוחנן בחמשים ושתים וכי מעיינת ביה שפיר מתחזי לך דבשדה קטנה בעינן הפסקה טפי משום דלא עבדי אינשי שדות קטנות כי הכי ולעולם הם נדונין כשדה אחת אלא אם כן יש ביניהם הפסק גדול ומשום הכי אמר רב בשדה בינונית בור וניר בית רובע וזרע אחר כל שהוא ורבי יוחנן איירי בשדה קטנה שכולה אינה אלא בית רובע דהיינו חמשים על שתים אמות ובקרוב ארבע אמות הוי בית רובע ולא דק ומפני שהיא שדה קטנה בעינן הפסקה טפי אף לזרע אחר ושלשה תלמים של פתיח קרובים להיות בית רובע ואפשר דהוו שתי אמות ברוחב ולא איירי באורך אלא כמו שהוא השדה וכבר נתפרש שאינו אלא חמשים אמות באורך ויותר מעט ומר אמר לה בהאי לישנא ומר אמר לה בהאי לישנא דאי לא מצידה תברא לגבי בור וניר בית רובע בעי רב בשדה גדולה דהוא שיעור יותר משלשה תלמים ובזרע אחר ממעט ורבי יוחנן בשדה קטנה ממעט בבור וניר ומוסיף בזרע אחר אלא לאו ש"מ כי הדדי נינהו.

הלכה ה

אכלה גובאי או קרסמוה נמלים באמצעה, אם חרש מקום שאכלו הרי זה מפסיק.

הלכה ו

הזורע בהר שאינו כולו שוה אלא יש בו תילים גבוהים ומקומות מקומות עמוקות, אף על פי שאינו יכול לחרוש אותו כולו ולזרעו כאחת אלא נחרש המקום הגבוה בפני עצמו והנמוך בפני עצמו הרי זה כשדה אחת ומניח פאה אחת בסוף ההר על כל ההר.

הלכה ז

מדרגות שהן גבוהות עשרה טפחים נותן פאה מכל אחת ואחת, ואם היו ראשי שורות מעורבים נותן מאחת על הכל. היו פחות מעשרה, אע"פ שאין ראשי השורות מעורבין נותן מאחת על הכל. היה סלע על פני כל השדה, אם עוקר הוא את המחרישה מצד זה ונותנה מצד זה – מפסיק, ואם לאו אינו מפסיק.

הלכה ח

הזורע שדה שיש בה אילנות, אף על פי שהיא מלבנות מלבנות בין האילנות ואין כל הזרע מעורב נותן פאה אחת לכל השדה. שדבר ידוע ששדה אחת היא ומפני מקום האילנות נחלק הזרע.

הלכה ט

במה דברים אמורים?

בשהיו האילנות כל עשרה בתוך בית סאה, אבל אם היו כל עשרה אילנות ביותר מבית סאה הרי זה נותן פאה מכל מלבן ומלבן, שהרי האילנות מרוחקים הרבה ולא מפני האילנות זרע מלבנות מלבנות.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים בשהיו האילנות וכו' עד זרע מלבנות מלבנות

אמר אברהם: אינו כן בגמרא בירושלמי דהכי איתא התם מה אנן קיימין אם במרווחין אף ב"ש מודו שנותן מאחד על הכל אם ברצופים אף ב"ה מודו שנותן לכל אחד ואחד אלא כן אנן קיימין בנטועים עשרה לבית סאה ב"ש עבדין לון כרצופין וכו' לזו הגרסא כשהן מפוזרים אין חלוקת האילנות ניכרת אבל כשהן רצופין ניכרת.

הלכה י

וכן מלבנות הבצלים שבין הירק נותן פאה אחת לכל הבצלים, ואף על פי שהירק מבדיל ביניהן ומשימם מלבנות מלבנות.

הלכה יא

שדה שכולה זרועה מין אחד וכיון שהתחילו בה מקומות ליבש עקר או תלש מה שיבש מכאן ומכאן עד שנשאר הלח מפורד מלבנות מלבנות מרוחקות זו מזו, אם היה דרך בני אדם שם לזרוע מאותו המין ערוגות ערוגות, כגון: שֶׁבֶת או חרדל הרי זה מניח פאה מכל מלבן ומלבן, שהרואה אומר: ערוגות ערוגות נזרעו, ואם היה מין אחד שזורעין אותו שדות, כגון תבואה וקטניות נותן אחת לכל.

הלכה יב

במה דברים אמורים?

כשהיה יבש מכאן ויבש מכאן ולח באמצע, אבל לח מכאן ומכאן ויבש באמצע- מניח מן היבש בפני עצמו ומן הלח בפני עצמו.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים? כשהיה יבש מכאן וכו' עד ולח בפני עצמו

אמר אברהם: ערבובי דברים יש כאן ולא הסכים להלכה כי בעיא היא בגמרא ולא איפשיטא ואפשר דלרבי עקיבא הוא דאיבעיא להו הואיל והלח מרובה ומשוייר אם יחשב כל המשוייר כשדה אחת או לאו כי המחלוקת אינו אלא על המשוייר לבדו ומה שאמרו בגמרא רבי חייא בשם רבי יוחנן אתיא דר"מ בשיטת ר"ע דאמר לח ויבש שני מינים הם ר' מאיר אומר וכו' מילתא אחריתי היא אם יטול מן הלח על היבש ולא ידעינן הא דר"מ היכן היא מכל מקום מן הלח המשוייר נוטל מאחד על הכל בכל ענין על מה שליקט ועל מה ששייר כדברי חכמים וי"א דר"מ דפליג בקוצר לשחת שהוא מפסיק אע"פ שלא חרש ומדמו מילתא למילתא.

הלכה יג

שדה שזרעה בצלים או פולים או אפונים וכיוצא בהן, והיה בדעתו למכור מקצתן לחין בשוק, ומניח מקצת השדה יבש ויעשה ממנו גורן חייב להניח פאה לזה שמוכר לח בפני עצמו ולזה שקוצר אותו יבש בפני עצמו.

הלכה יד

הזורע את שדהו מין אחד אף על פי שהוא עושהו שתי גרנות מניח פאה אחת, זרעה שני מינים, אע"פ שהוא עושה אותה גורן אחת נותן פאה למין זה בפני עצמו ופאה למין זה בפני עצמו.

הלכה טו

זרע שני זרעים ממין אחד, כגון: שזרעה שני מיני חטים או שני מיני שעורים, אם עשאן גורן אחת נותן פאה אחת, שתי גרנות נותן שתי פאות. ודבר זה הלכה למשה מסיני.

הלכה טז

האחין שחלקו נותנין שתי פאות, חזרו ונשתתפו נותנין פאה אחת, השותפין שקצרו חצי השדה ואחר כך חלקו זה שלקח הקציר אינו מפריש כלום, וזה שלקח הקמה מפריש על החצי שלקח בלבד. חזרו ונשתתפו וקצרו החצי האחר בשותפות כל אחד מהן מפריש מחלקו שבקמה, על חלק חברו שבקמה אבל לא על החצי שנקצר.

הלכה יז

שדה שהגיע חציה עד שליש, וחציה לא הגיע, והתחיל וקצר בחצי שהגיע חציו. ואחר כך הביאה כולה שליש ואח"כ גמר החצי הראשון שהגיע בתחלה מפריש מן הראשון על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשון ועל האחרון.

הלכה יח

המוכר מקומות מקומות משדהו לאנשים הרבה, אם מכר כל השדה כל אחד ואחד נותן פאה אחת מחלקו שלקח, ואם התחיל בעל השדה לקצור ומכר מקצת ושייר מקצת בעל השדה נותן פאה הראויה לכל, שכיון שהתחיל לקצור נתחייב בכל, ואם מכר תחלה מפריש הלוקח על מה שלקח ובעל השדה על מה ששייר.

הלכה יט

שדה אילן אין מפסיק בה אלא גדר גבוה המבדיל בין האילנות, אבל אם היה הגדר מבדיל מלמטה והבדים והפארות מעורבין מלמעלה ונוגעין בגדר על גבו הרי זה כשדה אחת ונותן פאה לכל.

הלכה כ

שנים שלקחו אילן אחד נותנין ממנו פאה אחת, לקח זה צפונו וזה דרומו זה נותן פאה לעצמו וזה נותן פאה לעצמו.

הלכה כא

החרובין כל שאדם עומד בצד חרוב זה וחברו עומד בצד חרוב זה ורואין זה את זה הרי הן כלן שדה אחת, ופאה אחת לכלן. היו שני הצדדין רואין את האמצעיים ואין הצדדים רואין זה את זה מפריש מצד אחד מן הראשונים על האמצעיים ומן האמצעיים על הראשונים, אבל לא יפריש מצד זה על הצד האחר.

[השגת הראב"ד דין]: החרובין כל שאדם עומד וכו'

אמר אברהם: לא ידעתי מה הוא זה אלא כל החרובין שיש לאדם אחד אע"פ שיש ביניהם גדרים הרבה אינן מפסיקין כל זמן שהחרובין רואין זה את זה והראיה הזו היא שאדם עומד בראש חרוב זה ורואה החרוב שבצד אחר והטעם לחרובין מפני שהן גבוהים הרבה ומסובכין כדתנן בחרוב ובשקמה חמשים אמה

הלכה כב

הזיתים כל מה שיש מהן ברוח אחת מרוחות העיר, כגון זיתים שיש במערב העיר כולן או במזרחה הרי הן כשדה אחת ופאה אחת לכלן.

הלכה כג

הבוצר את מקצת כרמו מכאן ומכאן כדי להקל מעל הגפן עד שימצאו שאר האשכולות ריוח ויוסיפו הוא הנקרא מידל. וכבר בארנו: שהבוצר מרוח אחת אינו מידל ולפיכך נותן מן הנשאר פאה הראויה לכל, ואף על פי שבצר לשוק, אבל אם הידל למכור בשוק אינו נותן פאה לזה שהידל. הידל להביא בביתו נותן מן הנשאר שהניח לדרוך פאה אחת הראויה לכל.