הלכות מתנות עניים פרק ח

הלכה א

הצדקה הרי היא בכלל הנדרים. לפיכך האומר: הרי עלי סלע לצדקה, או הרי סלע זו צדקה חייב ליתנה לעניים מיד, ואם איחר עבר בבל תאחר שהרי בידו ליתן מיד ועניים מצויין הן. אין שם עניים מפריש ומניח עד שימצא עניים. ואם התנה שלא יתן עד שימצא עני אינו צריך להפריש. וכן אם התנה בשעה שנדר בצדקה או התנדב אותה, שיהיו הגבאין רשאין לשנותה ולצורפה בזהב הרי אלו מותרין.

הלכה ב

המתפיס בצדקה חייב כשאר הנדרים. כיצד?

אמר הרי סלע זו כזו הרי זו צדקה. המפריש סלע ואמר: הרי זו צדקה ולקח סלע שנייה ואמר: וזו הרי שנייה צדקה ואע"פ שלא פירש.

הלכה ג

הנודר צדקה ולא ידע כמה נדר יתן עד שיאמר: לא לכך נתכוונתי.

הלכה ד

אחד האומר: סלע זו צדקה, או האומר: הרי עלי סלע לצדקה והפרישו, אם רצה לשנותו באחר – מותר, ואם משהגיע ליד הגבאי אסור לשנותו. ואם רצו הגבאים לצרף המעות ולעשותן דינרין אינן רשאין, אלא אם אין שם עניים לחלק, מצרפין לאחרים, אבל לא לעצמן.

הלכה ה

היה לעניים הנאה בעיכוב המעות ביד הגבאי כדי לעשות לאחרים ליתן הרי אותו הגבאי מותר ללוות אותם המעות של עניים ופורע, שהצדקה אינה כהקדש שאסור ליהנות בו.

הלכה ו

מי שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה, ואם לדבר מצוה מותר לשנותה, אף על פי שלא נשתקע שם בעליה מעליה אלא אומרים: זו המנורה או נר של פלוני. ואם נשתקע שם הבעלים מעליה מותר לשנותה אפילו לדבר הרשות.

הלכה ז

במה דברים אמורים?

בשהיה המתנדב ישראל, אבל אם היה גוי אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה עד שישתקע שם בעליה מעליה, שמא יאמר הגוי: הקדשתי דבר לבית הכנסת של יהודים ומכרוהו לעצמן.

הלכה ח

גוי שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו. היה הדבר מסויים, כגון קורה או אבן מחזירין לו, כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש, שנאמר: לא לכם ולנו וגו' אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר: כדעת ישראל הפרשתי. ואם לא אמר טעון גניזה, שמא לבו לשמים. ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה, שנאמר: ולכם אין חלק וזכרון בירושלים.

הלכה ט

אסור לישראל ליטול צדקה מן הגוי בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן הגוי בצנעה הרי זה מותר. ומלך או שר מן הגוי ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו לו משום שלום מלכות, אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי גוי בסתר כדי שלא ישמע המלך.

הלכה י

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים. שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך ועל לא תעמוד על דם רעך ועל לא ירדנו בפרך לעיניך, ובטל מצות פתח תפתח את ידך לו, ומצות וחי אחיך עמך ואהבת לרעך כמוך והצל לקוחים למות והרבה דברים כאלו ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים.

הלכה יא

אנשי העיר שגבו מעות לבנין בית הכנסת ובא להן דבר מצוה מוציאין בו המעות. קנו אבנים וקורות לא ימכרום לדבר מצוה אלא לפדיון שבויים, אע"פ שהביאו את האבנים וגדרום ואת הקורות ופסלום והתקינו הכל לבנין מוכרין הכל לפדיון שבויים בלבד. אבל אם בנו וגמרו לא ימכרו את בית הכנסת, אלא יגבו לפדיונן מן הצבור.

הלכה יב

אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תקון העולם: שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם. ואין מבריחין את השבויים, מפני תקון העולם: שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן.

הלכה יג

מי שמכר עצמו ובניו לגויים או שלוה מהן ושבו אותן או אסרוהו בהלואתן פעם ראשונה ושנייה, מצוה לפדותן, שלישית אין פודין אותן, אבל פודין את הבנים לאחר מיתת אביהן. ואם בקשוהו להורגו פודין אותו מידם אפילו אחר כמה פעמים.

הלכה יד

עבד שנשבה, הואיל וטבל לשם עבדות וקבל עליו מצות פודין אותו כישראל שנשבה, ושבוי שהמיר לגוי ואפילו למצוה אחת, כגון: שהיה אוכל נבלה להכעיס וכיוצא בו אסור לפדותו.

הלכה טו

האשה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי, מפני שהאיש דרכו לחזר לא האשה, ובושתה מרובה, ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהן לדבר עבירה האיש קודם לפדות, לפי שאין דרכו לכך.

הלכה טז

יתום ויתומה שבאו להשיא אותן משיאין האשה קודם לאיש, מפני שבושתה של אשה מרובה, ולא יפחתו לה ממשקל ששה דינרים ורביע דינר של כסף טהור, ואם יש בכיס של צדקה נותנין לה לפי כבודה.

הלכה יז

היו לפנינו עניים הרבה או שבויים הרבה ואין בכיס כדי לפרנס או כדי לכסות או כדי לפדות את כולן מקדימין את הכהן ללוי, ולוי לישראל, וישראל לחלל, וחלל לשתוקי, ושתוקי לאסופי, ואסופי לממזר, וממזר לנתין, ונתין לגר שהנתין גדל עמנו בקדושה. וגר קודם לעבד משוחרר, לפי שהיה בכלל ארור.

הלכה יח

במה דברים אמורים?

בשהיו שניהן שוין בחכמה, אבל אם היה כהן גדול עם הארץ וממזר תלמיד חכם תלמיד חכם קודם, וכל הגדול בחכמה קודם את חברו. ואם היה אחד מהן רבו או אביו, אף על פי שיש שם גדול מהן בחכמה רבו או אביו שהוא תלמיד חכם קודם לזה שהוא גדול מהם בחכמה.