הלכות שמיטה ויובל פרק י

הלכה א

מצות עשה לספור שבע שבע שנים ולקדש שנת החמשים, שנאמר: וספרת לך שבע שבתות שנים וגו' וקדשתם את שנת החמשים ושתי מצות אלו מסורין לבית דין הגדול בלבד.

הלכה ב

ומאימתי התחילו למנות?

מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ, שנאמר: שש שנים תזרע שדך ושש [שנים תזמור כרמך, עד שיהיה כל אחד מכיר את ארצו. ושבע שנים עשו] בכבוש הארץ ושבע שנים בחילוק. נמצאת אומר: בשנת שלש וחמש מאות ואלפים ליצירה מראש השנה מאחר מולד אדם הראשון שהיא שנה שניה ליצירה התחילו למנות, ועשו שנת עשר וחמש מאות ליצירה שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ, שמטה. ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים, שהיא שנת ארבע וששים משנכנסו לארץ.

הלכה ג

שבעה עשר יובלים מנו ישראל משנכנסו לארץ ועד שיצאו. ושנה שיצאו בה שחרב הבית בראשונה מוצאי שביעית היתה ושנת שש ושלשים ביובל היתה: שארבע מאות שנה ועשר שנים עמד בית ראשון. כיון שחרב הבית בטל מנין זה. משבטלה נשארה הארץ חרבה שבעים שנה ונבנה בית שני וארבע מאות ועשרים שנה עמד. ובשנה השביעית מבניינו עלה עזרא והיא הביאה השנייה. ומשנה זו התחילו למנות מנין אחר ועשו שנת י"ג לבנין בית שני שמטה ומנו שבע שמטות וקדשו שנת החמשים, אעפ"י שלא היתה שם יובל בבית שני מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

[השגת הראב"ד דין]: שבעה עשר יובלין מנו ישראל

אמר אברהם: זהו לדעת ר' יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן דאילו לרבנן בצרי להו שבע שכבשו ושבע שחלקו אלא שיעור יובלות קאמר ומאי דאמר שנת שש ושלשים היתה זהו לדעת רבנן דאילו רבי יהודה שנת שלש היתה ביובל.

הלכה ד

נמצאת למד: שהשנה שחרב בה הבית באחרונה שתחלתה מתשרי שאחר החרבן כשני חדשים, שהרי מתשרי הוא המנין לשמיטים וליובלות, אותה השנה מוצאי שביעית היתה, ושנת ט"ו מן היובל התשיעי היתה. ולפי חשבון זה שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחרבן, שהיא שנת שמנים ושבעה ואלף וארבע מאות למנין שטרות, שהיא שנת שש ושלשים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה, היא שנת שמיטה והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

הלכה ה

אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש: שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חרבן בית ראשון ובנין בית שני אלא שמטות בלבד בלא יובל. וכן משחרב באחרונה לא מנו שנת החמשים אלא שבע שבע בלבד מתחלת שנת החרבן וכן עולה בגמרא ע"ז חשבון זה שהוא קבלה.

הלכה ו

ושנת השמטה ידועה היא ומפורסמת אצל הגאונים ואנשי א"י, וכולן לא מנו אלא לשני חורבן: משליכין אותן שבע שבע. ולפי חשבון זה תהי שנה זו שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחרבן, מוצאי שביעית, ועל זה אנו סומכין. וכפי החשבון זה אנו מורין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים, שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה ובהן ראוי להתלות.

[השגת הראב"ד דין]: ושנת השמטה ידועה היא וכו' עד וכן בכל כו'

אמר אברהם: הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החרבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החרבן כי יש מפרשים דסבירא להו כרבי יהודה דאמר שנת חמשים עולה לכאן ולכאן וסומכין את דבריהם למה שאמרו בגמרא דע"ז ונשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשב אחר החרבן זכר לבנין חשבון אחר זולתי החשבון הראשון מכל מקום אני איני סובר לא כדבריהם ולא כדבריו ואיני מפרש נשקול מכל מאה תרתי ונשדי אפרטי על דרך פירושם אלא לומר שאינם נותנים ליזבל אחר חרבן שם זכר קדושה אלא כשאר שני שבוע שהם חול מכל מקום חמשים חמשים הם מונין דלא כר' יהודה כמו שהיו מונין בתחלה ואולי דעת הגאונים כך הוא

הלכה ז

שנת יובל אינה עולה ממנין שני השבוע, אלא שנת תשע וארבעים שמטה ושנת חמשים – יובל, ושנת חמשים ואחת תחלת שש שנים של שבוע, וכן בכל יובל ויובל.

הלכה ח

משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות, שנאמר: וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט, אלא כולין יושבים כתקנן. בזמן שהיובל [נוהג בארץ] נוהג בחוץ לארץ, שנאמר: יובל היא בכל מקום בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.

הלכה ט

ובזמן שהיובל נוהג נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה. ומקבלין גר תושב, ונוהגת שביעית בארץ והשמטת כספים בכל מקום מן התורה. ובזמן שאין היובל [נוהג] אינו נוהג אחד מכל אלו חוץ משביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום מדבריהם, כמו שביארנו.

הלכה י

מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי בשנת היובל, ומצוה זו מסורה לבית דין תחלה, (שנאמר: והעברת שופר תרועה) וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר: תעבירו שופר. ותוקעין בשופר תשע כדרך שתוקעין בראש השנה, ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

הלכה יא

שופר של יובל ושל ראש השנה אחד הוא לכל דבר. ואחד ראש השנה ואחד היובל לתקיעות, אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקדשו בו את החדש בין בבית דין שלא קדשו בו את החדש, וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין ושלא בפני בית דין.

הלכה יב

ובראש השנה שחל להיות בשבת לא היו תוקעין אלא בבית דין שקדשו בו את החדש, ואין כל יחיד ויחיד תוקע אלא בפני בית דין.

הלכה יג

שלשה דברים מעכבין ביובל: תקיעה, ושלוח עבדים, והחזקת שדות לבעליהן וזו היא שמיטת קרקע.

הלכה יד

מראש השנה עד יוה"כ לא היו עבדים נפטרים לבתיהן ולא מתשעבדין לאדוניהן ולא השדות חוזרות לבעליהן, אלא עבדים אוכלין ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם. כיון שהגיע יום הכפורים, תקעו בית דין בשופר נפטרו עבדים לבתיהן וחזרו שדות לבעליהן.

הלכה טו

דין היובל בשביתת הארץ ודין השמטה אחד הוא לכל דבר: כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ אסור בשנת יובל, וכל שמותר בשביעית מותר ביובל. ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית לוקין עליהן ביובל, ודין פירות שנת יובל באכילה ובמכירה ובביעור כדין פירות שביעית לכל דבר.

הלכה טז

יתירה שביעית על היובל: שהשביעית משמטת כספים ולא יובל, ויותר יובל על השביעית: שהיובל מוציא עבדים ומשמיט קרקע, וזהו דין מכירת שדות האמורות בתורה, והיא מצות עשה, שנאמר: גאולה תתנו לארץ, יובל משמיט קרקע בתחלתו ושביעית אינה משמטת כספים אלא בסופה כמו שבארנו.