הלכות שמיטה ויובל פרק ו

הלכה א

אין עושין סחורה בפירות שביעית, ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר, ואותן הדמים הרי הן כפירות שביעית וילקח בהן מאכל ויאכל בקדושת שביעית, ואותו הפרי הנמכר הרי הוא בקדושתו כשהיה.

הלכה ב

לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבע מקליפי שביעית בשכר מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית. לקח ירקות לאכול והותיר, מותר למכור המותר והדמים שביעית. וכן אם לקט ירקות לעצמו ולקח מהן בנו או בן בתו ומכר הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית.

הלכה ג

כשמוכרין פירות שביעית אין מוכרין אותן לא במדה ולא במשקל ולא במנין, כדי שלא יהיה כסוחר פירות בשביעית, אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר ולוקח הדמים לקנות בהן אוכל אחר.

[השגת הראב"ד דין]: כשמוכרין פירות שביעית וכו' עד ואוגד דברים שדרכן ליאגד

אמר אברהם: לשון המשנה וב"ה אומרים את שדרכו ליאגד לבית אוגדין אותו לשוק ופירושו הואיל שדרכו לאגדו אפילו לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע ג"כ כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אלא אם כן דרכו של ירק זה ליאגד אבל בין אגד לאגד לא שמענו הפרש.

הלכה ד

ואוגד דברים שדרכן להאגד לבית למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית לא כדרך שאוגדין לשוק, כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום, ודברים שאין דרכן להאגד אלא לשוק לא יאגוד אותן.

הלכה ה

פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרים במדה או במשקל או במנין, אלא כפירות הארץ אכסרה, ואם היו ניכרין שהם מחוץ לארץ מותר.

הלכה ו

חומר בשביעית מבהקדש: שהפודה את ההקדש, יצא הקדש לחולין ויתפשו הדמים תחתיו, והשביעית אינה כן, אלא המוכר פירות שביעית יתפשו הדמים ויעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר שנים, שנאמר: בה תהיה, בהוייתה תהא לעולם. ולפי שנקראת קדש תופשת דמיה. נמצאת אומר: האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו הוא כמו שהיה.

הלכה ז

כיצד?

לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר, נעשה הבשר כאותן הפירות ואוכלו כפירות שביעית, וצריך לבער אותן בשעת ביעור השביעית. לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפשו הדגים. לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפש שמן, לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפש דבש, וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון כדרך שמבערין פירות שביעית. ואין עושין משניהם מלוגמא ולא מפסידין אותן כשאר פירות שביעית.

הלכה ח

אין שביעית מתחללת אלא על דרך מקח במה דברים אמורים?

בפרי ראשון, אבל בפרי שני מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול.

הלכה ט

וכשמחללין פרי הנלקח שנית אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים, שמא יניחם ויגדל מהם עדרים, ואין צריך לומר שביעית עצמה, אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.

הלכה י

דמי שביעית אין פורעין מהם את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת, אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים וצריך להודיע. וכן אין לוקחין מהם עבדים וקרקעות ובהמה טמאה, ואם לקח, יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני. ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות וחטאות ואשמות, ואם הביא יאכל כנגדן. ואין סכים כלים ועורות בשמן של שביעית ואם סך יאכל כנגדן.

הלכה יא

אין נותנין מהן לא לבלן ולא לספר ולא לספן ולא לשאר האומנין, אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקותו מים. ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין מתנת חנם.

הלכה יב

האומר לפועל: הא לך איסר זה ולקט לי ירק היום, שכרו מותר ואינו כדמי שביעית, אלא מוציאו בכל מה שירצה ולא קנסו הפועל להיות שכרו כדמי שביעית, ואם אמר לו: לקט לי בו היום ירק הרי זה כדמי שביעית, ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה כפירות שביעית.

הלכה יג

החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה. כגון שהביאו יותר מדאי, הרי שכרן כדמי שביעית ודבר זה קנס להם. ומפני מה קנסו בשכר החמרים ולא קנסו בשכר הפועל?

מפני ששכרו מעט לא קנסו בו, משום כדי חייו.

הלכה יד

הלוקח מן הנחתום ככר בפונדיון ואמר לו בשעת לקיחה: כשאלקט ירקות שדה אביא לך בו, הרי זה מותר, ואותו הככר הרי הוא כפירות שביעית, ואם לקח ממנו סתם, לא ישלם לו מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מהן.

הלכה טו

אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה. בטובה כיצד?

שיתן לו פירות שביעית כמו שעשה עמו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול כמי שעשה לו טובה. ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה או שנפלו לו בירושה, הרי זה אוכלם כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה.