הלכות תרומות פרק טו

הלכה א

חבית סתומה מדמעת בכל שהוא. כיצד?

חבית סתומה של תרומה שנתערבה בכמה אלפים חביות סתומות, נדמע הכל. נפתחו החביות תעלה באחד ומאה.

הלכה ב

חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפלה אחת מהם לים הגדול, הותרו כולן ואומרין של תרומה היא שנפלה. מה שאין כן בתאנה שנפלה למאה ונפלה אחת מהן לים הגדול אלא צריך להפריש אחת, לפי שהחבית נפילתה ניכרת, ותאנה וכיוצא בה אין נפילתה ניכרת.

[השגת הראב"ד דין]: חבית סתומה שנתערבה וכו' עד של תרומה היא שנפלה

אמר אברהם: דבר זה שלא כהלכה דבמסכת זבחים מוקים לה כיחידאה ור"ל הוא דאמר לה כי הכא בירושלמי כדכתבינן לעיל ורבי יוחנן פליג עליה והלכה כר' יוחנן ואע"ג דבגמרא דילן לא פליג כיון דמימריה דר"ל לא מיתקומא אלא כר"א ודלא כרבנן ורבי יוחנן פליג הכא ממילא אדחיא ליה.

הלכה ג

חבית סתומה שנתערבה במאה חביות ונפתחה אחת מהן נוטל ממנה אחד ממאה ושותה אותה החבית, אבל שאר החביות אסורות עד שיפתחו. וכל אחת ואחת שתפתח מהן נוטל ממנה כדי דימועה ושותה המאה השאר. נתערבה חבית בק"נ חביות ונפתחו מהם ק', נוטל מהם כדי דימוע, חבית אחת, ושותה המאה ושאר החמשים אסורות ואין מחזיקין לאותה חבית של תרומה שהיא ברוב אפילו היו כמה אלפים חביות כולן מדומע וכל מה שיפתח נוטל הימנו אחד ממאה והשירים שותה והשאר מדומע.

הלכה ד

כבר ביארנו בהלכות איסורי מאכלות שהמחמץ והמתבל אוסר בכל שהוא, לפיכך אם ריסק תפוח של תרומה ונתנו לתוך העיסה והחמיצה, כל העיסה מדומעת ואסורה לזרים.

הלכה ה

ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה, אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע.

הלכה ו

שאור של תרומה שנפל לתוך העיסה והגביהו ואחר כך נתחמצה, הרי זו מותרת.

הלכה ז

כבר ביארנו שאם נתערב (תרומה) מין בשאינו מינו, בנותן טעם. לפיכך בצל מחותך שנתבשל עם התבשיל, אם הבצל תרומה והתבשיל חולין ויש בו טעם הבצל הרי התבשיל אסור לזרים. ואם הבצל חולין והתבשיל תרומה ונמצא טעם התבשיל בבצל הרי הבצל אסור.

הלכה ח

עדשים שנתבשלו ואחר כך השליך לתוכן בצל יבש, אם היה שלם, הרי זה מותר. ואם היה מחותך, בנותן טעם. ואם בישל הבצל עם העדשים, בין שלם בין מחותך, משערין אותו בנותן טעם. ושאר כל התבשיל בין שהשליך הבצל אחר שנתבשל, בין שבשלו עם התבשיל בין שלם בין מחותך, משערין אותו בנותן טעם. ומפני מה בצל שלם לתוך עדשים שנתבשלו אין משערין אותו?

מפני שאינו שואב מהן, שהרי הוא שלם ולא פולט לתוכן שכבר נתבשלו, ואם היו בצלים רכים הרי הן כמחותך. וכן אם נוטל פטמתו וקליפתו החיצונה או שהיה לח, הרי הוא כמחותך והקפלוט, בין לח בין יבש בין שלם בין מחותך, בנותן טעם.

הלכה ט

הכובש ירק של חולין עם ירק של תרומה, הרי זה מותר לזרים. חוץ ממיני בצלים וחציר ושומים, שאם כבש ירק של חולין עם בצלים של תרומה, או בצלים חולין עם בצלים של תרומה, הרי אלו אסורין. כבש ירק של תרומה עם בצל של חולין, הרי הבצל מותר לזרים.

הלכה י

זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה, אם היו פצועין אלו ואלו, או שהיו חולין פצועין ושל תרומה שלמין, או שכבשן במי תרומה, הרי אלו אסורין. אבל אם היו שניהן שלמין, או שהיו זיתי תרומה פצועין וזיתי החולין שלמין, הרי אלו מותרין, לפי שהפצועין שואבות מן השלמין.

הלכה יא

מי כבשים ומי שלקות של תרומה, הרי הן אסורין לזרים.

הלכה יב

השֶׁבֶת עד שלא נתנה טעם בקדרה, יש בה משום תרומה. משנתנה טעם בקדרה, אין בה משום תרומה.

הלכה יג

הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין תרומה, אם היתה פת חטים, הרי זה מותרת ושל שעורים, אסורה מפני ששואבות.

הלכה יד

תנור שהסיקו בכמון של תרומה ואפה בו את הפת, הפת מותרת שאין בה טעם כמון אלא ריחו והריח אינו אסור.

הלכה טו

שעורין של תרומה שנפלו לבור של מים, אף ע"פ שהבאישו מימיו, הרי הן מותרין, שאין נותן טעם לפגם אוסר.

הלכה טז

תלתן של תרומה הוא ועצו שנפל לתוך בור של יין, אם יש בזרע התלתן כדי ליתן לבדו טעם ביין הרי היין אסור לזרים.

הלכה יז

שני כוסות של יין אחד תרומה ואחד חולין, מזג כל אחד במים ואח"כ עירבן, רואין את יין החולין כאילו אינו וכאילו יין התרומה שנתערב במים, שהרי אינו מינו. אם ראוי אותו המים לבטל טעם יין התרומה, הרי הכל מותר לזרים. ואם לאו אסור, שכבר ביארנו שאין המים מעלין את היין.

הלכה יח

יין של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות, וכן שמן של תרומה שנפל על גבי פירות ידיחם והם מותרות. נפל השמן על גבי יין, יקפה אותו והיין מותר לזרים. נפל על גבי הציר, יקפה אותו ויטול קליפה מעל הציר כדי שיסיר כל הציר שבו טעם השמן.

הלכה יט

קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין. ואם בישל, בנותן טעם. ואם שטף הקדרה במים או ביין, הרי זה מותר לבשל בה. בישל במקצת הכלי, אין צריך לשטף את כולו, אלא שוטף מקום הבישול בלבד.

[השגת הראב"ד דין]: קדרה שבשל בה תרומה וכו' עד מקום הבשול בלבד

אמר אברהם: הפליג ושטף שלא מצינו שטיפה אלא בצונן ודרך העברה וזה צריך הגעלה בחמין ואח"כ שטיפה בצונן משמעתא דזבחים פרק דם חטאת ודוקא קדרה של נחשת אבל של חרס אין לה תקנה.

הלכה כ

תרומה גדולה ותרומת מעשר והחלה והבכורים, כולן נקראו תרומה. בתרומת מעשר נאמר: והרמותם ממנו תרומת יי' ואומר: כתרומת גורן. ובחלה נאמר חלה תרימו תרומה ונאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך וגו' ותרומת ידך, ואין לך דבר שטעון הבאת מקום שלא פרטו בפסוק זה חוץ מן הבכורים ובהן נאמר: ותרומת ידך, הא למדת שהן קרואין תרומה.

הלכה כא

לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודימוע אחד הוא: כולן עולין באחד ומאה ומצטרפין זה עם זה, ואם נטמאו – ישרפו. ודין תרומת מעשר של דמאי בכל אלו הדרכים כתרומת מעשר של ודאי, אלא שאין לוקין על אכילתה.

הלכה כב

כל האוכל תרומה מברך ברכת אותו מאכל ואחר כך מברך: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לאכול תרומה. וכך קבלנו וראינו אותם מברכין אפילו בחלת חוצה לארץ, שגם אכילת קדשי הגבול כעבודה, שנאמר: עבודת מתנה אתן את כהונתכם.

סליק הלכות תרומות.