הלכות תרומות פרק ד

הלכה א

עושה אדם שליח להפריש לו תרומות ומעשרות, שנאמר: כן תרימו גם אתם לרבות שלוחכם, ואין עושין שליח גוי, שנאמר: גם אתם מה אתם בני ברית אף שלוחכם בני ברית.

הלכה ב

חמשה לא יתרומו, ואם תרמו אין תרומתן תרומה: החרש, והשוטה, והקטן, והגוי שתרם את של ישראל ואפילו ברשותו, והתורם את שאינו שלו שלא ברשות הבעלים, אבל התורם משלו על של אחרים הרי זו תרומה ותיקן פירותיהם, וטובת הנאה שלו שנותנה לכל כהן שירצה.

הלכה ג

התורם שלא ברשות או שירד לתוך שדה חברו וליקט פירות שלא ברשות כדי שיקחם ותרם, אם בא בעל הבית ואמר לו: כלך אצל יפות, אם היו שם יפות ממה שתרם תרומתו תרומה, שהרי אינו מקפיד, ואם לא היו שם יפות אין תרומתו תרומה, שלא אמר לו אלא על דרך מיחוי. ואם בא בעל הבית וליקט והוסיף, בין יש לו יפות מהן בין אין לו תרומתו תרומה.

הלכה ד

חמשה לא יתרומו, ואם תרמו תרומתן תרומה: חרש מדבר ואינו שומע מפני שאינו שומע הברכה, והאלם ששומע ואינו מדבר, והערום מפני שאינן יכולין לברך, והשיכור והסומא מפני שאינן יכולין לכוין ולהפריש את היפה.

הלכה ה

קטן שהגיע לעונת נדרים אעפ"י שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם תרומתו תרומה ואפילו בתרומה של תורה, הואיל ונדריהן והקדשן קיימין מן התורה, כמו שביארנו בנדרים.

הלכה ו

האומר לשלוחו צא ותרום לי והלך לתרום, ואינו יודע אם תרם ואם לא תרם ובא ומצא כרי תרום אין חזקתו תרום, שאין אומרין באיסורין: חזקת שליח עושה שליחותו להקל אלא להחמיר וחושש שמא אחר תרם שלא ברשות.

הלכה ז

האומר לשלוחו: צא ותרום תורם כדעתו של בעל הבית, אם היה יודע בו שהוא בעל עין רעה מפריש אחד מששים, ואם היה בעל נפש שבעה מפריש אחד מארבעים, ואם אינו יודע דעתו מפריש לו בינונית: אחד מחמשים. נתכוון לבינונית ועלתה בידו אחד מארבעים או אחד מששים- תרומתו תרומה, ואם נתכוון להוסיף על הבינונית ותרם אפילו אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה.

הלכה ח

פירות השותפין חייבות בתרומה ומעשרות, שנאמר: מעשרותיכם אפילו של שנים. והשותפין אינן צריכין ליטול רשות זה מזה אלא כל התורם מהן תרומתו תרומה, תרם אחד מהן ובא השני ותרם תרומה שנייה שהרי לא ידע שחברו תרם, אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה, ואם לא היו ממחין ותרם הראשון כשיעור (אין תרומת השני תרומה, לא תרם הראשון כשיעור) תרומת שניהן תרומה.

הלכה ט

האומר לשותפו או לבן ביתו או לעבדו או לשפחתו לתרום והלכו לתרום וביטל שליחותו קודם שיתרומו, אם לא שינה השליח תרומתו תרומה, ואם שינה, כגון שאמר לו תרום מן הצפון ותרם מן הדרום, הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה.

[השגת הראב"ד דין]: האומר לשותפו או לבן ביתו וכו' עד הואיל וביטל שליחותו מקודם אינה תרומה

אמר אברהם: מה ראה זה המחבר שפסק כריש לקיש שלא העמידו בירושלמי את המשנה בשינה שליחותו אלא לדעת ר"ל דאמר לא אתי דיבור ומבטל דבור ולית הלכתא כוותיה.

הלכה י

אריס שתרם ובא בעל הבית ועיכב, אם עד שלא תרם עיכב אין תרומתו תרומה, ואם משתרם עיכב תרומתו תרומה. והאפוטרופסין תורמין מנכסי יתומים.

הלכה יא

הגנב והגזלן והאנס תרומתן תרומה, ואם היו הבעלים רודפין אחריהן אין תרומתן תרומה.

הלכה יב

הבן והשכיר והעבד והאשה תורמין על מה שהן אוכלין, אבל לא יתרמו על הכל שאין אדם תורם דבר שאינו שלו. הבן כשאוכל עם אביו והאשה בעיסתה תורמין מפני שהן ברשות.

הלכה יג

הפועלים אין להן רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין, הרי הן מטמאים מיד, ולפי שמסר להן והאמינן על כן הרי הן כשלוחין, ואם תרמו תרומתן תרומה.

[השגת הראב"ד דין]: הפועלים אין להם רשות לתרום וכו' עד ואם תרמו תרומתן תרומה

אמר אברהם: לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות שהן מטמאין את הגת מיד והפירוש מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו בו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבל טומאה הרי זה משובח ובודאי ניחא ליה לבעל הבית שיתרמו קודם שידרוכו.

הלכה יד

פועל שאמר לו בעל הבית: כנוס לי גורני ותרום ותרם, ואחר כך כנס תרומתו תרומה.

[השגת הראב"ד דין]: פועל שאמר לו בעל הבית וכו'

אמר אברהם: לשון התוספתא כך הוא פועל שתרם אין תרומתו תרומה ואם אמר לו כנוס לי גרני תרומתו תרומה שאין הגורן נכנס אלא א"כ נתרם ואין כאן קפידא שיהא תורם ואחר כך כונס שאין לשון הכנסה אלא למה שנשאר לו.

הלכה טו

הגוי שהפריש תרומה משלו דין תורה שאינה תרומה, לפי שאינן חייבין ומדבריהן גזרו שתהיה תרומתו תרומה משום בעלי כיסין: שלא יהיה זה הממון של ישראל ויתלה אותו בגוי כדי לפוטרו. ובודקין את הגוי שהפריש תרומה אם אמר: בדעת ישראל הפרשתיה תנתן לכהן, ואם לאו טעונה גניזה, שמא בלבו לשמים. במה דברים אמורים?

בארץ ישראל. אבל גוי שהפריש תרומה בחוצה לארץ לא גזרו עליהן, ומודיעין אותו שאינו צריך, ואינה תרומה כלל.

הלכה טז

המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר, מעשר ואמר תרומה, לא אמר כלום, עד שיהיה פיו ולבו שוין. הפריש תרומה במחשבתו ולא הוציא בשפתיו כלום, הרי זו תרומה, שנאמר: ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן במחשבה בלבד תהיה תרומה.

הלכה יז

המפריש תרומה על תנאי, אם נתקיים התנאי, הרי היא תרומה, ואם לאו אינה תרומה. וכן המפריש תרומה ומעשרות וניחם עליהן, הרי זה נשאל לחכם ומתיר לו כדרך שמתירין לו שאר נדרים, ותחזור חולין כמו שהיתה עד שיפריש פעם שנייה אותה שהפריש תחילה או פירות אחרות.

הלכה יח

התורם בור של יין ואמר: הרי זה תרומה על מנת שתעלה שלם, [צריך שתעלה] שלם מן השבר ומן השפיכה, אבל לא מן הטומאה. ואם נשברה אינה מדמעת. הניחה במקום שאם תשבר שם או תתגלגל לא תגיע לבור, הרי זו מדמעת שכבר נתקיים התנאי.

הלכה יט

במה דברים אמורים?

בתרומה גדולה, אבל בתרומת מעשר שמותר לתרום שלא מן המוקף כיון שעלתה נתקיים תנאו והרי היא תרומת מעשר, ואף על פי שנשברה או שנשפכה ואין צריך לומר שנטמאת.

[השגת הראב"ד דין]: במה דברים אמורים בתרומה גדולה וכו' עד וא"צ לומר שנטמאת

אמר אברהם: פירוש ואינו חושש שמא יאבדו אלא אם כן מצאן אובדים ה"פ אין חוששין שמא תשבר וכיון שעלתה בשלום מיד הותר הבור.

הלכה כ

האומר: שלמעלה תרומה ושלמטה חולין, או שלמעלה חולין ושלמטה תרומה, דבריו קיימין, שהדבר תלוי בדעת התורם.

הלכה כא

התורם את הגורן, צריך שיכוין את לבו שתהיה זו תרומה על הכרי ועל מה שבקוטעין ועל מה שבצדדין ועל מה שבתוך התבן. התורם את היקב צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבחרצנין ועל מה שבזגין. התורם את הבור של יין צריך שיכוין את לבו לתרום על מה שבגפת, ואם לא נתכוון אלא תרם סתם נפטר הכל, שתנאי בית דין הוא שהתרומה על הכל. התורם כלכלה של תאנים ונמצאו תאנים בצד הכלכלה הרי אלו פטורין, מפני שבלבו לתרום על הכל.