הלכות תרומות פרק ו

הלכה א

תרומה ותרומת מעשר נאכלת לכהנים בין גדולים בין קטנים, בין זכרים בין נקבות, הם ועבדיהם הכנענים ובהמתן, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש קנין כספו וגו'. עבד כהן שברח ואשת כהן שמרדה הרי אלו אוכלין.

הלכה ב

תרומה של תורה אין אוכל אותה אלא כהן מיוחס, אבל כהני חזקה אוכלין בתרומה של דבריהן בלבד. ותרומה טהורה בין תרומה גדולה בין תרומת מעשר, בין של תורה בין של דבריהן, אינה ניתנת אלא לכהן תלמיד חכם. מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל עמי הארץ בחזקת טומאה לפיכך נותנין תרומה טמאה לכל כהן שירצה.

[השגת הראב"ד דין]: וכל עם הארץ וכו' עד לכל כהן שירצה

אמר אברהם: זה אינו מחוור.

הלכה ג

ישראלית שנשאת לכהן אפילו קטנה בת ג' שנים ויום אחד תאכל בתרומה וחזה ושוק. ודין תורה שתאכל משנתארסה, שהרי היא קנינו, אבל אסרו חכמים שתאכל עד שתכנס לחופה, גזירה שמא תאכיל תרומה לאביה ולאחיה כשהיא ארוסה בבית אביה.

הלכה ד

חרשת ושוטה שנשאת לכהן אינה אוכלת בתרומה אפילו השיאה אביה, גזירה: שמא ישא חרש כהן, חרשת ויאכילנה. לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בת ישראל כלל.

הלכה ה

הזר אסור לאכול תרומות, שנאמר: וכל זר לא יאכל קדש, אפילו היה תושב כהן או שכירו, שנאמר: תושב כהן ושכיר לא יאכל קדש. תושב זה שכיר עולם, שכיר זה שכיר שנים. ועבד עברי הרי הוא כתושב ושכיר. וכהנת אשת הזר הרי היא כזר, שנאמר: וכל זר בין הוא בין אשתו.

הלכה ו

זר שאכל תרומה בזדון, בין שהיה טמא בין שהיה טהור בין שאכל תרומה טהורה בין שאכל טמאה, חייב מיתה בידי שמים, שנאמר: ומתו בו כי יחללוהו ולוקה על אכילתה ואינו משלם דמי מה שאכל, שאינו לוקה ומשלם. ואם אכל בשגגה מוסיף חומש, שנאמר: ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו וגו'.

הלכה ז

ובת כהן כי תהיה לאיש זר היא בתרומת הקדשים לא תאכל שני ענינים נכללו בלאו זה: שאם תבעל לאסור לה ותעשה זונה או חללה, כמו שבארנו בהלכות איסורי ביאה, הרי היא אסורה לאכול בתרומות לעולם כדין כל חלל, שהחלל כזר לכל דבר, ואם תנשא לישראל הרי היא אסורה לאכול במורם מן הקדשים שהוא חזה ושוק לעולם, אף על פי שגירשה או מת.

הלכה ח

אבל התרומה אוכלת אחר שגירשה הישראל או מת אם לא הניח בן ממנה, שנאמר: ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל.

הלכה ט

מפי השמועה למדו: מלחם ולא כל לחם, חוזרת היא לתרומה ולא לחזה ושוק.

הלכה י

ולא הכהנת בלבד אלא אפילו לויה וישראלית שנבעלה לאסור לה הואיל ונעשית זונה, אסורה לאכול בתרומה לעולם, ואע"פ שיש לה זרע מכהן.

הלכה יא

לפיכך השבויה אינה אוכלת בתרומה, ואף על פי שאומרת טהורה אני. וכל שבויה שנאמנת לומר טהורה אני או שיש לה עד כדי שתהיה מותרת לבעלה, הרי זו אוכלת בתרומה והנרבעת לבהמה לא נפסלה מן הכהונה ואוכלת.

הלכה יב

ישראלית שיש לה זרע מכהן, אוכלת בשביל בנה, בין זכר בין נקבה, ואפילו טומטום ואנדרוגינוס, ואפילו זרע הזרע עד סוף כל העולם, שנאמר: וזרע אין לה.

הלכה יג

כשם שזרע ישראל מכהנת פוסל אותה, כך זרע כהן מישראלית מאכיל אותה ואע"פ שהוא זרע פסול. כיצד?

בת ישראל שנשאת לכהן או כהנת לישראל וילדה ממנו בת ובא על הבת מי שהוא ערוה עליה או שנשאת לממזר ומתה הבת והרי הממזר קיים.

הלכה יד

היתה אם אמו בת ישראל לכהן, תאכל בתרומה. בת כהן לישראל לא תאכל. הא למדת שהיא אוכלת בשביל זרעה ואף על פי שאותו הזרע פסול ואפילו אינו ישראל. ואין צריך לומר שאם היתה לה בת מכהן, אף ע"פ שהבת נשואה לישראל ואפילו נתחללה הרי אמה אוכלת בשביל הבת הפסולה.

הלכה טו

כיוצא בו: הכהנת שאינה אוכלת מפני זרעה שמישראל, אע"פ שאותו הזרע כהנים כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן, הרי זה ראוי להיות כהן גדול מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו, ואף על פי שמתה אמו וזאת אומרת: לא כבן בתי כהן גדול שהוא פוסלני מן התרומה.

הלכה טז

העבד אינו פוסל משום זרע ואינו מאכיל. כיצד?

כהנת שנשאת לישראל, או ישראלית שנשאת לכהן וילדה ממנו בן והלך הבן ונכבש על השפחה וילדה ממנו עבד ומת הבן והרי העבד קיים. היתה אם אביו של עבד זה בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה. היתה בת כהן לישראל, תאכל שאין זה זרע, שהעבדים אין להם ייחוס.

הלכה יז

בת ישראל שנשאת לכהן ומת ולה ממנו בן וחזרה ונשאת לישראל לא תאכל בתרומה, מת הישראל ולה ממנו בן, לא תאכל בתרומה מפני בנה שמישראל. מת בנה מישראל אוכלת בשביל בנה הראשון.

הלכה יח

בת כהן שנשאת לישראל ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן, תאכל בתרומה, מת ולה ממנו בן תאכל בתרומה מת בנה מכהן אסורה לאכול מפני בנה שמישראל, מת בנה שמישראל חוזרת לבית אביה כנעוריה, ואוכלת בתרומה לא בחזה ושוק.

הלכה יט

בת ישראל שנשאת לישראל תחילה ויש לה ממנו בן וחזרה ונשאת לכהן אוכלת בתרומה. מת ולה ממנו בן אוכלת מפני בנה האחרון, שהרי הוא מאכילה כמו שהאכילה אביו.