הלכות תרומות פרק ז

הלכה א

כהן טמא אסור לאכול תרומה בין טמאה בין טהורה, שנאמר: איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב בקדשים לא יאכל אי זהו קדש שאוכלין אותו כל זרע אהרן זכרים ונקבות?

הוי אומר זו תרומה, אלא שכל טמא האוכל תרומה טהורה חייב מיתה בידי שמים ולפיכך לוקה, שנאמר: ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא. וטמא שאכל תרומה טמאה אף ע"פ שהוא בלאו, אינו לוקה שהרי אינה קדש.

הלכה ב

אין הטמאים אוכלין בתרומה עד שיעריב שמשן ויצאו שלשה כוכבים אחר שקיעת החמה, שנאמר: ובא השמש וטהר, עד שיטהר הרקיע מן האור, ואחר יאכל מן הקדשים.

הלכה ג

כהן טהור שאכל תרומה טמאה, אינו לוקה מפני שהוא בעשה, שנאמר: ואחר יאכל מן הקדשים מדבר שהוא בקדושתו הוא שיאכל כשיטהר. אבל דבר טמא לא יאכל אע"פ שיטהר, ולאו הבא מכלל עשה, עשה הוא.

הלכה ד

מי שהיה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו להוציא שכבת זרע אוחז באמה ובולע את התרומה.

הלכה ה

החרש והשוטה מטבילין אותן ומאכילין אותן תרומה אחר שהעריב שמשן, ומשמרין אותן שלא יישנו אחר הטבילה, שאם ישנו טמאים, אלא אם כן עשו להם כיס של נחשת שמא יראו קרי.

הלכה ו

רוכבי גמלים אסורין לאכול בתרומה עד שיטבלו ויעריב שמשן, שהן בחזקת טומאה מפני החימום, שהרכיבה על עור הגמל מוציא טיפה של שכבת זרע.

הלכה ז

המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש, טובלת ואוכלת בתרומה לערב, ואם נתהפכה בשעת התשמיש הרי זו אסורה לאכול בתרומה כל שלשה ימים, שאי אפשר לה שלא תפלוט ותהיה טמאה, כמו שיתבאר במקומו.

[השגת הראב"ד דין]: המשמשת מטתה אם לא נתהפכה בשעת תשמיש טובלת ואוכלת לערב

אמר אברהם: והוא שהטבילוה במטה אבל אזלא איהי בכרעה חוששין שמא נשתייר ממנו ופלטה ואם נתהפכה אפילו הטבילוה במטה אי אפשר שלא תפלוט (ואי אזלא איהי וטבלה חוששין שמא נשתייר).

הלכה ח

תרומת חוץ לארץ הואיל ועיקרה מדבריהן אינה אסורה באכילה אלא לכהן שטומאה יוצאה עליו מגופו, והן בעלי קריין וזבין וזבות ונדות ויולדות, וכולן שטבלו מותרין לאכילה אף על פי שלא העריב שמשן. אבל טמאי מגע טומאות בין שנגע במת שאי אפשר לנו היום לטהר ממנו בין שנגע בשרץ אינו צריך לטבול לתרומת חוצה לארץ.

[השגת הראב"ד דין]: תרומת חוץ לארץ וכו' אע"פ שלא העריבו שמשן

אמר אברהם: אין זה מחוור שהרי אמרו בגמרא אמר רבינא הילכך נדה קוצה לה חלה ואכיל לה כהן קטן אבל איהי עצמה אחר טבילה לא והטעם דגזרינן בגדול משום זיבה אי נמי אחר טבילה אטו קודם טבילה ומשום הכי היכא דאיכא קטן לא יהבינן לגדול ע"י טבילה וכן כתב הרב ז"ל בהלכותיו.

הלכה ט

לפיכך כהן קטן שעדיין לא ראה קרי וקטנה שעדיין לא ראתה דם נדה אוכלין אותה תמיד בלא בדיקה, שחזקתן שלא יצאה טומאה עדיין עליהם. והמצורע הרי הוא כמי שטומאה יוצאה עליו מגופו, והוא שיטמא אותו כהן מיוחס, אבל קודם שיטמאנו הכהן, טהור הוא.

הלכה י

כהן ערל אסור לאכול בתרומה מדין תורה, שהרי נאמר תושב ושכיר בתרומה ונאמר תושב ושכיר בפסח, מה תושב ושכיר האמור בפסח ערל אסור בו, אף תושב ושכיר האמור בתרומה ערל אסור בו. ואם אכל לוקה מן התורה. משוך מותר לאכול בתרומה, ואף על פי שנראה כערל ומדברי סופרים שימול פעם שנייה עד שיראה מהול.

הלכה יא

הנולד מהול אוכל בתרומה, והטומטום, אינו אוכל מפני שהוא ספק ערל. ואנדרוגינוס מל ואוכל.

הלכה יב

הערל וכל הטמאין אעפ"י שהן אסורין לאכול בתרומה, נשיהן ועבדיהן אוכלין.

הלכה יג

פצוע דכא וכרות שפכה, הם ועבדיהן אוכלין, ונשיהן לא יאכלו. ואם לא ידע את אשתו משנעשה פצוע דכא וכרות שפכה, הרי אלו יאכלו וכן אם נשא בת גרים, הרי זו אוכלת.

הלכה יד

פצוע דכא כהן שקידש בת כהן, אינה אוכלת. סריס חמה, הוא ואשתו ועבדיו אוכלין. טומטום ואנדרוגינוס, עבדיהן אוכלין, אבל לא נשותיהן.

הלכה טו

חרש שוטה וקטן שקנו להן עבדים, אינן אוכלין. אבל אם קנו להם בית דין או אפוטרופוס, או שנפלו להן בירושה, הרי אלו אוכלין.

הלכה טז

אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה בין דרך זכרותו בין דרך נקבותו נפסל מלאכול בתרומה כנשים ואין עבדיו אוכלין. וכן אם נבעל לאנדרוגינוס אחר שהוא פוסל בביאתו לאשה, נפסל ואינו אוכל ולא מאכיל עבדיו, והוא: שיבעול אותו דרך נקבותו, אבל דרך זכרותו, אין זכר פוסל זכר מן הכהונה.

[השגת הראב"ד דין]: אנדרוגינוס שנבעל לפסול מן התרומה וכו' אין זכר פוסל זכר מן הכהונה (פירוש במשכב זכור)

אמר אברהם: אין זה מחוור שהרי יש לו צד זכרות ונקבות ואתי צד זכרות שבו ומשתמש בצד זכרות של זה דהיינו שלא כדרכה ופוסל משום אשה שנבעלה לפסול לה שלא כדרכה וכן עיקר.

הלכה יז

עבד של שני שותפין שהיה אחד מהן כהן אינו מאכיל, הרי זה העבד אסור לאכול. וכל המאכיל בתרומה, מאכיל בחזה ושוק.

הלכה יח

בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי נכסי צאן ברזל, הרי אלו יאכלו. וכן עבדי כהן שקנו עבדים ועבדי אשתו שקנו עבדים – יאכלו, שנאמר: כי יקנה נפש קנין כספו אפילו קנין הקנין, וקנין האוכל מאכיל (אחרים). וקנין שאינו אוכל, אינו מאכיל.

הלכה יט

בת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין עבדי מלוג בין עבדי צאן ברזל, הרי אלו לא יאכלו.

הלכה כ

אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט בין כהנת בין ישראלית וכן שאר חייבי לאוין והכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל, עבדי מלוג לא יאכלו, אף ע"פ שהוא חייב במזונותם. ועבדי צאן ברזל יאכלו, מפני שהם של בעל. נשא שנייה, היא אוכלת ועבדי מלוג שלה לא יאכלו.

הלכה כא

כהנת אלמנה שנתארסה לכהן גדול או גרושה לכהן הדיוט, הואיל והן משמרות לביאה פסולה של תורה, הרי אלו לא יאכלו. וכן אם נכנסו לחופה בלא אירוסין, אינן אוכלות, שהחופה פוסלתן מלאכול. נתאלמנו או נתגרשו מן האירוסין חזרו להכשרן ואוכלות. מן הנישואין לא יאכלו, שכבר נתחללו.

הלכה כב

כהנת שמת בעלה כהן ונפלה לפני יבמים שיש בהן חלל, לא תאכל מפני זיקת החלל. ואפילו עשה בה אחד מן הכשרים מאמר, שאין המאמר קונה ביבמה קנין גמור.

הלכה כג

כהן שנתן גט ליבמתו הכהנת, שהרי נאסרה עליו, ועדיין זיקתו עליה הרי זה אוכלת בתרומה, מפני שהיא משמרת לביאה פסולה של דבריהן, שאין הגט פוסל היבמה אלא מדבריהן. וכן כהנת חלוצה או שנייה שנתארסה לכהן, אוכלת. כהן הדיוט שנשא אילונית, הרי זו אוכלת בתרומה.