הלכות תרומות פרק ח

הלכה א

העובר והיבם והאירוסין והחרש ובן ט' שנים ויום אחד פוסלין ולא מאכילין.

הלכה ב

העובר כיצד?

בת ישראל המעוברת מכהן לא תאכל בשביל העובר. ובת כהן המעוברת מישראל, אסורה לאכול מפני העובר, שנאמר: ושבה אל בית אביה כנעוריה פרט למעוברת.

הלכה ג

בת כהן שבא עליה ישראל אין חוששין שמא נתעברה, אלא טובלת ואוכלת לערב. היתה נשואה לישראל ומת בעלה, טובלת ואוכלת בתרומה לערב עד מ' יום, ואם הוכר עוברה, הרי זו מקולקלת למפרע עד מ' יום, שכל המ' יום אינו עובר אלא מים בעולם הוא חשוב.

הלכה ד

בת ישראל שנשאת לכהן, ומת והניחה מעוברת לא יאכלו עבדיה בתרומה בשביל העובר, שהילוד הוא שמאכיל. שאינו ילוד אינו מאכיל. לפיכך אם היה העובר חלל, אינו פוסל העבדים אלא אוכלין בגלל אחיו הכשרים עד שיולד זה החלל ויאסרו העבדים מלאכול.

[השגת הראב"ד דין]: בת ישראל שנשאת לכהן וכו' עד ויאסרו העבדים מלאכול

אמר אברהם: מאי לפיכך ואם אינו מאכיל אפ"ה פוסל דקי"ל עובר אית ליה זכייה ואפילו במתנת אביו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו וכל שכן בירושה הבאה מאיליה הילכך העבדים אינן אוכלין מפני חלקו של חלל.

הלכה ה

היבם כיצד?

בת ישראל הזקוקה ליבם כהן, לא תאכל, שנאמר: וכהן כי יקנה נפש וזה עדיין לא קנאה. ובת כהן הזקוקה לישראל, אסורה מפני יבמה, שנאמר: ושבה אל בית אבית כנעוריה פרט לשומרת יבם.

הלכה ו

יבם כהן שבא על יבמתו באונס או בשגגה או שהערה בה ולא גמר, אע"פ שקנאה, כמו שבארנו בהלכות יבום אינו מאכילה בתרומה עד שיבעול בעילה גמורה ברצון. במה דברים אמורים?

שנתאלמנה מן האירוסין. אבל מן הנישואין, הואיל והיתה אוכלת תאכל בביאה זו.

הלכה ז

האירוסין כיצד?

בת כהן שנתארסה לישראל, אסורה לאכול שהרי יש לו בה קנין, ובת ישראל שנתארסה לכהן, לא תאכל עד שתכנס לחופה, שמא תאכיל לבני בית אביה כמו שביארנו.

הלכה ח

ישראל שאמר לכהנת: הרי את מקודשת לי אחר ל' יום, הרי זה אוכלת בתרומה כל השלשים, שעדיין לא נתארסה. ואם אמר לה: הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר ל' יום, הרי זה אסורה לאכול מיד. וכן שאר התנאים כיוצא בזה.

הלכה ט

החרש כיצד?

כהנת שנשאת לישראל חרש, לא תאכל, שהרי קונה בתקנת חכמים שתקנו לו נישואין. ובת ישראל שנשאת לכהן חרש, לא תאכל, שאינו קונה מן התורה, שאינו בן דעת.

הלכה י

נתארסה לכהן פקח ולא הספיק לכונסה עד שנתחרש, אינה אוכלת. מת ונפלה לפני יבם חרש ויבמה אינה אוכלת, אבל אם נשאה כשהוא פיקח ונתחרש, הרי זו אוכלת. מת ונפלה לפני יבם חרש ויבמה, הרי זו אוכלת, הואיל והיתה אוכלת בתחלה. ואשת חרש שילדה ממנו, הרי זו אוכלת בשביל בנה.

הלכה יא

בן תשע שנים ויום אחד כיצד?

מי שנבעלה לאסור לה והוא בן תשע שנים ויום אחד, הואיל וביאתו ביאה, נפסלה מן הכהונה ואסורה מלאכול בתרומה, מפני שנעשית זונה או חללה, כמו שביארנו, אפילו היה שחוף. ובת ישראל שנשאת לכהן בן ט' שנים ויום אחד אף על פי שביאתו ביאה, אינה אוכלת בשביל הקטן, לפי שאינו קונה עד שיגדיל. ספק שהוא בן ט' שנים ויום אחד ספק שאינו, נשאת לבן י"ג שנה ויום אחד, ספק שהביא שתי שערות ספק שלא הביא, הרי זו אסורה לאכול.

הלכה יב

כל אלו כשם שאין מאכילין בתרומה של תורה כך אין מאכילין בתרומה של דבריהם[ גזירה שמא יאכילו בשל תורה.

הלכה יג

ואלו לא פוסלין ולא מאכילין: האונס והמפתה והשוטה שנשא אשה, אלא אם כן היתה אסורה להן שהן פוסלין אותה בביאתם מפני שנעשית זונה וחללה, כמו שביארנו.

הלכה יד

מי שנשאת לכהן שוטה או שאנס אותה או שפיתה אותה כהן וילדה אוכלת בשביל בנה. ואע"פ שהדבר ספק הואיל ובלא קידושין היא שמא מאחר נתעברה, הרי הולד בחזקת זה שבא עליה. והוא: שלא יצא עליה קול עם אחר אלא הכל מרננין אחריה בזה הכהן. וכן כהנת שבא עליה ישראל שוטה או שאנסה או פיתה אותה ונתעברה, אינה אוכלת, מפני העובר. נתחתך העובר, הרי זה תאכל.

הלכה טו

אשת איש שבאו עליה עדי קינוי ועדי סתירה, הרי זו אסורה לאכול בתרומה עד שתשתה מי המרים, מפני שהיא ספק זונה. מת בעלה קודם שישקנה, או שהיתה מן הנשים שאינן שותות ולא נוטלות כתובה, הרי זה אסורה לאכול בתרומה לעולם. וכל אשת כהן שאמרה: טמאה אני, הרי זו אסורה לאכול בתרומה.

הלכה טז

קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שלא מדעת אביה בין בפני אביה בין שלא בפניו, אף על פי שקדשה אביה, אינה אוכלת בתרומה. שאם מיחה תעשה זרה למפרע, וזה שרואה ושותק כועס הוא לפי שנשאת שלא לדעתו.