הלכות ביאת המקדש פרק ג

הלכה א

מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש, שנאמר: וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.

הלכה ב

זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים. שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד?

תלמוד לומר במצורע: בדד ישב מחוץ למחנה מושבו זה מחנה ישראל, שהוא מפתח ירושלים ולפנים. מה מצורע שטומאתו חמורה, חמור שילוחו משילוח חברו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חברו. לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג' מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה מה שאין הזב מטמא.

הלכה ג

ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא.

הלכה ד

טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית, שנאמר: ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחנה הלויה.

הלכה ה

החיל משלחין ממנו עכו"ם וטמאי מת ובועלי נדות, אבל טבול יום נכנס לשם, שכבר טבל.

הלכה ו

עזרת הנשים משלחין ממנו טבול יום אבל לא מחוסר כיפורים, שמחוסר כיפורים העריב שמשו, ואסור טבול יום במחנה לויה מדברי סופרים.

הלכה ז

מעזרת ישראל, ולפנים אפילו מחוסר כיפורים לא יכנס לשם שעדיין לא טהר טהרה גמורה, שנאמר: וכפר עליה הכהן וטהרה, מכלל שעדיין לא גמרה טהרתה.

הלכה ח

הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה, שנאמר: ויצא מחוץ למחנה, זה מחנה שכינה, ולא יבוא אל תוך המחנה, זה מחנה לויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה, אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה, אף על פי שאינו רשאי לפי שנאמר: בדד ישב, אינו לוקה.

הלכה ט

נכנס המצורע להר הבית, לוקה שמונים, אבל טמא מת או טבול יום שנכנס לעזרת נשים, או מחוסר כפורים שנכנס לעזרת ישראל אע"פ שאינו לוקה, מכין אותו מכת מרדות.

[השגת הראב"ד דין]: או מחוסר כפורים

אמר אברהם: זה שבוש דמחוסר כפורים שנכנס למחנה שכינה דהיינו משער נקנור ולפנים יש בו כרת ובתוס' דכלים תניא כל הטמאים שנכנסו לפנים משער ניקנור אפילו הם מחוסרי כפרה הרי אלו חייבין על זדונן כרת ועל שגגתן חטאת.

הלכה י

וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה, כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה, שנאמר: ולא יטמאו את מחניהם, זה מחנה שכינה.

הלכה יא

ומניין שאינו עובר אא"כ נכנס, אבל אם נגע בעזרה מאחוריה פטור?

שנאמר ביולדת: ואל המקדש לא תבוא.

הלכה יב

טמא שנכנס למקדש במזיד, ענוש כרת, שנאמר: ואם לא יכבס ובשרו לא ירחץ ונשא עונו, בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר: או נפש אשר תגע בכל דבר טמא. ואין חייבין כרת או קרבן אלא מעזרת ישראל ולפנים או על תוספת העזרה שנתקדשה קדושה גמורה, כמו שביארנו.

הלכה יג

ואי זהו הטמא שחייב כרת על המקדש?

כל שנטמא בטומאה מן המת שהנזיר מגלח עליה שכבר נתפרש בנזירות, או שיגע באדם או בכלים שנטמאו באותן הטומאות שהנזיר מגלח עליהם, שהרי הוא שני לראשון שנגע במת, או שנטמא בשאר אבות הטומאות של תורה שיתפרשו במקומן.

[השגת הראב"ד דין]: או שיגע באדם.

אמר אברהם: שבוש הוא זה שאין הנזיר מגלח על מגע כלים שנגעו במת ואפילו של חרב וכן אינו חייב על מגען על ביאת מקדש.

הלכה יד

כללו של דבר: כל הטעון ביאת מים מן התורה, חייב כרת על ביאת המקדש ואפילו אחר שטבל עד שיעריב שמשו, אבל המתטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אף על פי שהוא טמא טומאת שבעה, הרי זה פטור על ביאת המקדש.

[השגת הראב"ד דין]: כל הטעון ביאת מים

אמר אברהם: דבריו סותרין זה את זה.

הלכה טו

וכן הנוגע בכלים שנגעו באדם שנגע במת, או שנגע באדם שנגע בכלים הנוגעים במת אע"פ שהוא טמא ראשון לענין תרומה ולטמא בשר קדשים, הרי זה פטור על ביאת המקדש, שדברים אלו הלכה מפי הקבלה. ואף על פי שהוא פטור, מכין אותו מכת מרדות.

הלכה טז

המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש, או שהכניס אדם טמא למקדש, הרי זה חייב כרת, שהרי טימא מקדש יי', אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת, פטור מן הכרת. אבל חייב מלקות, שנאמר: ואם לא יכבס וגו' מפי השמועה למדו על רחיצת גופו, ענוש כרת, ועל כיבוס בגדיו, לוקה ארבעים.

[השגת הראב"ד דין]: ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים

אמר אברהם: ומאחר שעל כבוס בגדים אין בו כרת המכניס כלי טמא למקדש למה ענוש כרת על כן אני אומר מה שאמר שמואל במסכת עירובין המכניס טמא שרץ למקדש חייב מלקות קאמר ומה שאמר בסוף יראה לי שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב הטומאה והלא טמא שרץ אינו אב הטומאה וחייב סוף דבר צריך לדקדק אחריו.

הלכה יז

יראה לי: שאינו לוקה אלא על בגדים שהן אב טומאה, כגון בגדים שנגע בהן זה הטמא למת שהן אב הטומאה, כמו שיתבאר, אבל בגד שהוא ראשון אם הכניסו למקדש, אינו לוקה עליו, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה יח

וכן טמא שהכניס ידו למקדש, מכין אותו מכת מרדות, וכן כל טמא באב מאבות הטומאות של דבריהם, או שאכל אוכלין טמאים ושתה משקין טמאין ונכנס למקדש במזיד קודם שיטבול, מכין אותו מכת מרדות.

[השגת הראב"ד דין]: וכן טמא שהכניס וכו'

אמר אברהם: שמעתין דזבחים קשיא עליה דעולא אמר ריש לקיש טמא שהכניס ידו למקדש לוקה ואמרי' התם עשה שיש בו כרת הוא ואי משום שמעתא דמסכת יומא אדרבה מהתם משמע דאפילו בטבילת מעלות אמרינן ביאה במקצת שמה ביאה דהא בעי טבילה לכהנות (ואפילו פטור מכרת מלקין אותו).

הלכה יט

טמא שנכנס למקדש דרך גגות פטור, שנאמר: ואל המקדש לא תבוא דרך ביאה חייבה תורה, ואע"פ שהוא פטור מכרת, מכין אותו מכת מרדות [ואפילו נכנס במגדל הפורח באויר], בין שנכנס למקדש [במגדל] דרך גגות בין שנכנס בו דרך פתחים.

הלכה כ

כל מקום שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו קרבן, אם נמצאת שם טומאה בשבת, מוציאין אותה, ושאר המקומות, כופין עליו כלי עד אחר שבת. וכשהן מוציאין, אין מוציאין אותה אלא בפשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה, שלא לרבות את הטומאה.

הלכה כא

אחד טמא שנכנס למקדש טהור, או טהור שנכנס למקדש שיש בו טומאה, כגון שהיה מת תחת אהל במקדש ונכנס הוא תחת האהל, הרי זו חייב כרת, שהרי ביאתו וטומאה באין כאחת. נכנס למקדש ונטמא שם אחר שנכנס, אפילו טימא עצמו שם במזיד ימהר ויבהל ויצא בדרך קצרה.

הלכה כב

ואסור לו לשהות או להשתחוות או לצאת בדרך ארוכה, ואם שהה או שיצא בארוכה אף על פי שלא שהה, או שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אע"פ שלא שהה, חייב כרת, ואם היה שוגג, מביא קרבן.

הלכה כג

לא החזיר פניו אלא השתחוה דרך יציאתו כלפי חוץ, אינו חייב, אלא א"כ שהה כשיעור. וכמה שיעור שהייתו?

כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות ליי' כי טוב כי לעולם חסדו, וזהו שיעור השתחוויה.

הלכה כד

ואי זו היא דרך ארוכה?

כל שאפשר לו לצאת מן המקדש בדרך קצרה ממנה, יצא בקצרה אף על פי שלא רץ אלא הלך עקב בצד גודל אפילו כל היום פטור. יצא בארוכה אע"פ שרץ ודחק עצמו בכל כחו ונמצא שיעור זמן שהלך בו הארוכה פחות משיעור הזמן שמהלך כל אדם בקצרה, הואיל ויצא בארוכה חייב. יצא בקצרה והלך מעט ועמד ושהה מעט עד שנצטרף מכל השהיות כדי השתחוויה, במזיד אינו לוקה, בשוגג, אינו מביא קרבן מפני שהדבר ספק, אבל מכין אותו מכת מרדות.