הלכות איסורי המזבח פרק ה

הלכה א

שאור ודבש אסורין לגבי המזבח ואיסורן בכל שהן, שנאמר: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו'. ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן. ואחד המקטיר עצמן או המקטיר תערובות שלהן, לוקה על כל אחד מהן בפני עצמו, ואם הקטיר שניהן כאחד, אינו לוקה אלא אחת, לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד.

[השגת הראב"ד דין]: שניהם כאחד וכו'

אמר אברהם: בספרים שלנו רבא מחייב ב' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות.

הלכה ב

נפל מהם כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, ואין הקטרה פחותה מכזית.

הלכה ג

העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור, שנאמר: ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, לריח ניחוח אי אתה מעלה, אבל אתה מעלה לשם עצים. אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה.

[השגת הראב"ד דין]: אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי

אמר אברהם: בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות שהוא בלא תעשה תלמוד לומר: כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו הוא סבר מדאייתי רישא דקרא דוקא שהקטיר שאור ודבש עמהן שאינו חייב על שאור ודבש אא"כ יש עמהן צד קרבן וטעה.

הלכה ד

כיצד?

המעלה מבשר חטאת ואשם או מבשר קדשים קלים או משיירי המנחות או ממותר העומר או מחטאת העוף או מלחם הפנים ושתי הלחם או מלוג שמן של מצורע, המעלה כזית מאחת מאלו בחמץ או בדבש בין למזבח בין לכבש לוקה, אף ע"פ שאין כל אלו ראויין להקטרה הואיל והן קרויין קרבן חייב עליהן, שנאמר: קרבן ראשית תקריבו אותם לי"י וגו'.

הלכה ה

וכן אסור להקטיר על המזבח דבר מכל דברים אלו שאינן ראויין להקטרה, כגון בשר חטאות ואשמות ושירי מנחות וכיוצא בהן. מפי השמועה למדו, שכל דבר שמקצתו לאישים הרי שאריתו בבל תקטירו.

הלכה ו

המקטיר איברי בהמה טמאה על גבי המזבח לוקה, ואע"פ שאיסור הקרבתה מכלל עשה, שהרי נאמר: מן הטהורה אכול ומן הטהורה הקרב הא טמאה לא תאכל ולא תקריב, כשם שלוקה על אכילת הטמאה הבא מכלל עשה, כמו שביארנו במקומו, כך לוקה על הקרבתה, אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה ואינו לוקה. ומנין שהוא בעשה? שנאמר: מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו, ולאו הבא מכלל עשה עשה.

[השגת הראב"ד דין]: כך לוקה על הקרבתה

אמר אברהם: וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמרא דזבחים פרק כל הפסולים.

הלכה ז

הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול והקדוש ברוך הוא שונאו, שנאמר: שונא גזל בעולה ואין צריך לומר שאינו מתקבל, ואם נתייאשו הבעלים, הקרבן כשר, ואפילו היה חטאת שהכהנים אוכלין את בשרה. ומפני תקנת מזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים אינה מכפרת אף על פי שנתייאשו הבעלים, כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות וכן העולה.

[השגת הראב"ד דין]: ואפילו היה חטאת

אמר אברהם: אין כאן אפילו.

הלכה ח

הגונב עולת חברו והקריבה סתם, נתכפרו בה הבעלים הראשונים.

הלכה ט

אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר, ולא מן המדומע, ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם, מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה, ואם הביא, לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן, אבל נתקדשו להפסל ויהיו כקדשים שנפסלו.

הלכה י

כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם לכתחלה, שהרי נאמר בהן בכורים לי"י, ואם הביא כשר. ומביאים נסכים מן המוקצה ביו"ט.

הלכה יא

מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח, שנאמר: על כל קרבנך תקריב מלח, ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים. ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו, ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח, ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר. הקריב בלא מלח כלל, לוקה שנאמר: ולא תשבית מלח ברית אלהיך

הלכה יב

ואע"פ שלוקה, הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה, שנאמר: ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך.

הלכה יג

המלח שמולחין בו כל הקרבנות משל ציבור כמו העצים, ואין היחיד מביא מלח או עצים לקרבנו מביתו. ובשלשה מקומות היו נותנין המלח, בלשכת המלח, ועל גבי הכבש, ובראשו של מזבח. בלשכת המלח היו מולחין עורות הקדשים, ועל גבי הכבש מולחין האיברים, ובראשו של מזבח מולחין הקומץ והלבונה ומנחות הנשרפות ועולת העוף.