הלכות מעשה הקרבנות פרק א

הלכה א

כל הקרבנות של מיני נפש חיה באין מחמשה מינין בלבד: מן הבקר ומן הכבשים ומן העזים ומן התורים ומן בני היונה.

הלכה ב

וכל הקרבנות בין של צבור בין של יחיד, ארבעה מינין: עולה וחטאת ואשם ושלמים.

הלכה ג

ועוד יש שם שלשה מיני קרבן יחיד, והם: הפסח, והבכור, והמעשר.

הלכה ד

כל קרבנות הצבור הן: עולה או חטאת, ואין בקרבנות הצבור שלמים חוץ משני כבשים הבאים עם לחם התנופה בעצרת, והם הנקראים זבחי שלמי צבור. ואין הצבור מקריבין אשם לעולם ולא עוף.

הלכה ה

קרבנות הצבור הם: שני תמידין של כל יום, ומוספי שבתות וראשי חדשים והמועדות, ושעיר חטאת של יום הכפורים, וכן אם שגגו בית דין והורו בע"ז, מביא כל שבט ושבט פר ושעיר: הפר עולה והשעיר חטאת, ואלו השעירים הם הנקראים שעירי ע"ז. ואם שגגו והורו בשאר המצות, מביאין פר לחטאת והוא הנקרא פר העלם דבר של צבור.

הלכה ו

קרבנות היחיד הם: הבכור והמעשר והפסח והחגיגה והיא שלמים, והראיה והיא עולות, וקרבן הגר והוא עולה מן הבהמה או שני בני יונה או שתי תורים ושניהן עולה, או שתי בהמות: אחת עולה ואחת שלמים, והנודר או המתנדב עולה או שלמים, ושלמים הבאין עם הלחם הם הנקראים תודה, וכן קרבנות הנזיר והן עולה וחטאת ושלמים, וקרבנות מצורע והן חטאת ואשם ועולה, וקרבנות זבים ויולדות והן חטאת ועולה, וקרבן השוגג במצות לא תעשה שיש בה כרת והוא חטאת, ואם נסתפק לו אם עשה או לא עשה, אותו החוטא מביא אשם והוא הנקרא אשם תלוי, ויש עבירות שמביא עליהן אשם והוא הנקרא אשם ודאי, וכן איל העולה ופר החטאת שמקריב כהן גדול משלו ביוה"כ הרי הן קרבן יחיד ופר זה הוא הנקרא פר יום הכפורים. וכל אלו הקרבנות מפורשין הן בתורה וכל אחד מהן יתבארו דיניו במקומו.

הלכה ז

כל קרבנות היחיד חייב באחריותן ובאחריות נסכיהן חוץ מן הנדבה, וכל קרבנות הצבור אינן חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן, ואם קרב הזבח חייבין באחריות נסכיהם. וקרבן יחיד שקבוע לו זמן, הרי הוא כקרבן צבור ואינו חייב באחריותו.

הלכה ח

כל עולת בהמה אינה באה אלא מן הזכרים בלבד, והיא באה מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר בין גדולים בין קטנים ומן התורים ובני יונה, ואחד בהן הזכר והנקבה.

הלכה ט

החטאת באה מחמשת המינים האלו, מן הזכרים ומן הנקבות מן הגדולים ומן הקטנים.

הלכה י

האשם אינו בא אלא מזכרי כבשים בלבד: יש אשם בא מגדולי מין זה ויש אשם בא מן הקטנים.

הלכה יא

השלמים באים מן הכבשים ומן העזים ומן הבקר מזכרים ומנקבות מן הגדולים ומן הקטנים, ואין העוף בא שלמים הקטנים הם מבן שמנת ימים עד שנה תמימה מיום ליום, אם נתעברה שנה, נתעברה לו. והגדולים בבקר עד שלש שנים שלימות מיום ליום, ובצאן עד שתי שנים שלימות מיום ליום. יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו.

הלכה יב

אע"פשכל הקרבנות כשרין מיום השמיני והלאה אין מקריבין לכתחלה אלא מיום שלשים והלאה, חוץ מן הבכור ומן הפסח ומן המעשר, שאם רצה להקריבן בשמיני לכתחילה מקריב.

הלכה יג

שעות מונין לקדשים ואם הוסיפו שעה אחת או פחתו שעה פסולין. כיצד?

קרבן שמצותו להיות בן שנה אם הוסיף על השנה שעה אחת נפסל, אפילו היה בן שנה בשעת שחיטה והוסיף על השנה בשעת זריקה נפסל, עד שיהיה בן שנה עד שעת זריקה וכן בכל הזבחים.

הלכה יד

כל מקום שנאמר בתורה: כבש או כבשה או כבשים, הרי אלו בני שנה. וכל מקום שנאמר: איל או אילים, הם הזכרים בני שנתים. ומאימתי יקרא איל?

משיכנס בשנה שנייה אחד ושלשים יום, אבל ביום שלשים אינו כשר לא לכבש ולא לאיל, והוא הנקרא פלגס. וכל מקום שנאמר בו עגל, הרי זה בן שנה, פר בן שתים, שעיר עזים [בן שנה שעיר] בן שתים. כל שנה שנייה הוא נקרא שעיר.

הלכה טו

כל קרבנות הצבור זכרים, וכן חטאות של צבור מן העז או מן הבקר ואין בהן מן הכבשים. וכל עולות הצבור מן הכבשים ומן הבקר ואין להן עולה מן העז. כל חטאת יחיד לנקבה ותאכל לכהנים ואינה באה מן הבקר, חוץ משלש חטאות: חטאת נשיא שהיא עז ונאכלת, וחטאת כהן משיח שהוא פר ונשרפת והוא פר הבא על כל המצות, והשלישי פר שמביא כהן גדול ביום הכפורים והוא חטאת ונשרף.

הלכה טז

כל חטאות של צבור נאכלות, חוץ משעיר של יוה"כ שחברו משתלח וכן שעירי ע"ז, ופר העלם ופר הבא על כל המצות. ופר העלם נקראים פרים הנשרפין. ושעירי ע"ז נקראים שעירים הנשרפים. הא למדת שחמש חטאות הם הנשרפות: שתים ליחיד ושלש לציבור.

[השגת הראב"ד דין]: הם הנשרפות שתים ליחיד

אמר אברהם: נראה שהוא מונה שעירת יחיד בכלל שעירים הנשרפין וכ"כ רבינו נסים ז"ל והדבר זר מאד שיקראו לשעירה שעיר ועוד לא מצינו לה מן התורה שתהא נשרפת אלא שתהא נאכלת כשאר חטאות של יחיד ושעירים הנשרפים שאמרו במשנה מפני שמביאין בע"ז פר ושעיר לכל שבט ושבט ושעיר לבית דין.

הלכה יז

כל הקרבנות האלו נקראים זבחים, וכל העולות והחטאות והאשמות ושני כבשי שלמים של עצרת נקראים קדשי קדשים. אבל שלמים של יחיד והבכור והמעשר והפסח נקראים קדשים קלים.

הלכה יח

האיברים ששורפין אותן ע"ג המזבח מן החטאות הנאכלות ומן האשמות ומן השלמים הן הנקראין אימורין. ואלו הן האימורין של שור או של עז: החלב אשר על הקרב ובכללו חלב שעל גבי הקבה ושתי הכליות וחלב שעליהן עם החלב אשר על הכסלים ויותרת הכבד ונוטל מן הכבד מעט עם היותרת, ואם היה הקרבן ממין הכבשים מוסיף על אלו האליה תמימה עם החוליות מן השדרה עד מקום הכליות, שנאמר: לעומת העצה יסירנה. וכל האימורין נשרפין על מזבח החיצון.

הלכה יט

היתה הבהמה מעוברת, אף על פי שכלו חדשיו של עובר ואפילו נמצא חי, אינו מעלה חלבו עם חלב אמו, אלא חלב אמו בלבד והרי העובר כאחד מאיבריה.