הלכות מעשה הקרבנות פרק י

הלכה א

אכילת החטאת והאשם מצות עשה, שנאמר: ואכלו אותם אשר כופר בהם הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. והוא הדין לשאר הקדשים שאוכלין אותן הכהנים שאכילתן מצוה.

הלכה ב

וכן אכילת שירי מנחות מצות עשה שנאמר: והנותרת ממנה יאכלו אהרן ובניו.

הלכה ג

ואין חטאת ואשם ושירי מנחות נאכלין אלא לזכרי כהונה, בעזרה ואם נאכלו בהיכל, נאכלו, שנאמר: לכל מנחתם ולכל חטאתם ולכל אשמם בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו. וכן שלמי צבור הרי הן כחטאת וכאשם כמו שביארנו.

הלכה ד

חזה ושוק של שלמים נאכלין לכהנים זכרים ונקבות שנאמר: בהם לך נתתים ולבניך ולבנותיך. וכן המורם מתודה והמורם מאיל נזיר, שנאמר: כל תרומת הקדשים אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך.

הלכה ה

וכן הבכור, שהרי נאמר בו: ובשרם יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין וכל אלו הנאכלים לכהנות נאכלים לעבדי הכהנים ולנשיהם כתרומה. וכולן נאכלים בכל העיר, שנאמר: את חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, לא נאמר בהן במקום קדוש שהיא העזרה אלא טהור, שהוא כל מחנה ישראל, שכנגדו לדורות ירושלים. והוא הדין למעשר ופסח, שהרי הן קדשים קלים כשלמים. והחלונות ועובי החומה כלפנים.

הלכה ו

השלמים נאכלים ביום הזביחה וכל הלילה וכל יום המחרת עד שתשקע החמה, שנאמר: ביום הקריבו את זבחו יאכל וממחרת ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו ביום השלישי וגו'. נמצאת למד שהן נאכלין לשני ימים ולילה אחד, בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים. והוא הדין לבכור ומעשר, שהרי הן קדשים קלים כשלמים.

הלכה ז

אבל התודה אף על פי שהיא קדשים קלים אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה, שנאמר בה: ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר. וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן וכיוצא בהן בין חלק הכהנים בין חלק הבעלים. והוא הדין לחטאת ולאשם ולשלמי צבור ולשירי מנחות, שהכל נאכל ליום ולילה, שנאמר: ביום קרבנו יאכל, כל הקרבנות במשמע חוץ מן השלמים שפירש בהן הכתוב ובכור ומעשר הדומים להם.

הלכה ח

כל אלו הנאכלין ליום ולילה, דין תורה שהן נאכלין עד שיעלה עמוד השחר, וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים שאין נאכלין אלא עד חצות הלילה.

הלכה ט

כל הקרבנות בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אין אוכלין אותם אלא הטהורים בלבד המולין, אפילו העריב שמשו ולא הביא כפרתו אינו אוכל בקדשים. והטומטום אסור לאכול בקדשים, לפי שהוא ספק ערל, אבל האנדרוגינוס יראה לי שאוכל בקדשים קלים.

הלכה י

ומותר לאכול את הקדשים בכל מאכל, אפילו הכהנים מותרין לאכול חלקם בין מקדשים קלים בין מקדשי קדשים בכל מאכל, ולשנות באכילתן ולאוכלם צלויים שלוקים ומבושלים ולתת לתוכן תבלין של חולין. אבל לא תבלין של תרומה, שלא יביאו את התרומה לידי פיסול. והעצמות הנשארות מותרות ועושה אדם מהם כל כלים שירצה.

הלכה יא

היתה להם אכילה מועטת אוכלין עמה חולין ותרומות כדי שתהיה נאכלת עם השבע. היתה להן אכילה מרובה אין אוכלין עמה חולין ותרומה כדי שלא תהיה נאכלת אכילה גסה, וכן בשירי המנחות.

הלכה יב

אין מבשלין חטאת או אשם עם מורם מתודה או מאיל נזיר, מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן. ולא מורם מתודה ומאיל נזיר עם בכור או עם חזה ושוק של שלמים, מפני שממעט זמן אכילתן, ולא מורם משלמים של אמש עם חטאת ואשם של יום, מפני שממעט באוכליהן ובמקום אכילתן ובזמן אכילתן. אבל חטאת ואשם מתבשלין זה עם זה ותודה ואיל נזיר זה עם זה, והבכור וחזה ושוק זה עם זה. חתיכה של קדשי קדשים או של פגול או נותר שנתבשלה עם חתיכות אחרות, אותן החתיכות אסורות לזרים ומותרות לכהנים.

[השגת הראב"ד דין]: ומותרות לכהנים

אמר אברהם: והוא שיהא בשל היתר כדי להעלות את האיסור.

הלכה יג

בשר קדשי קדשים או בשר קדשים קלים שנתבשל עם בשר תאוה, הרי בשר התאוה אסור לטמאים ומותר לטהורים.

הלכה יד

נאמר בעולה: עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה, ונאמר בחטאת: הכהן המחטא אותה יאכלנה, ונאמר באשם: הכהן אשר יכפר בו לו יהיה, ונאמר בשלמים: לכהן הזורק את דם השלמים לו יהיה. ונאמר במנחה: הכהן המקריב אותה יאכלנה, אין הכתוב מדבר בכל אלו אלא בראוי שהכהן הראוי לעבודה, זהו שיש לו חלק לאכול, ומי שאינו ראוי בשעת הקרבן, כגון שהיה טמא, אין לו חלק לאכול אפילו כשיטהר לערב. אבל לענין חלוקה הכל לאנשי בית אב שמקריבין באותו היום. וכולם חולקים בכל קדשי המקדש איש כאחיו, בין זה שהקריב בין אחיו שעמו במקדש שלא הקריב.

הלכה טו

ולמה חלק הכתוב במנחות בין מנחות האפויות ומנחת הסלת, שהרי באפויות הוא אומר: כל המנחה אשר תאפה בתנור לכהן המקריב אותה לו תהיה, ובמנחת הסלת הוא אומר: וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו?

שהאפויה כשחולקין אותה אנשי בית אב, כל שיגיע לו חלקו אפילו כזית פת הרי הוא ראוי לו שהרי אוכלו מיד. אבל הסלת אם יחלקוה ביניהן נמצא מגיע לזה מלא כפו סלת או פחות שאינו ראוי לא ללוש אותו ולא לאפותו, לפיכך היה עולה על הדעת שיחלקו מנחה כנגד מנחה ולא יחלקו מנחה זו בפני עצמה על כל אנשי בית אב, הוצרך הכתוב לומר בה לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו, לומר שיחלקוה בפני עצמה. מכאן אמרו חכמים: אין חולקין מנחה כנגד מנחה אפילו מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת או סלת כנגד סלת, אלא כל אחת ואחת חולקין שיריה בפני עצמה.

הלכה טז

וכן אין חולקין עוף כנגד עוף ולא חטאת כנגד חטאת, ולא חזה ושוק כנגד חזה ושוק, אלא כל חלק וחלק חולקין אותו ביניהן בשוה.

הלכה יז

אין הקטן חולק אפילו בקדשים קלים אע"פ שמותר להאכילו קדשי קדשים, וכן אשה ואנדרוגינוס אין חולקין להם בקדשי המקדש כלל, שנאמר: איש כאחיו. אבל בעל מום בין קבוע בין עובר בין שנולד במומו בין שהיה תמים ונפסל, חולק ואוכל, שנאמר: לחם אלהיו מקדשי הקדשים וגו'. והוא שיהיה ראוי לאכילה. אבל אם היה טמא אינו חולק לאכול לערב.

הלכה יח

וכהן גדול אוכל שלא בחלוקה, אלא נוטל כל מה שירצה.

הלכה יט

כל הראוי לאכילת הקדשים בשעת הֶקְרֵבָן, חולק לאכול. וכל מי שאינו ראוי לאכול בשעת העבודה אף על פי שהוא ראוי לעבודה והרי הוא ראוי לאכול לערב, אינו חולק כדי להניח חלקו לערב. כיצד?

טבול יום ומחוסר כפורים והאונן ביום הקבורה בין כהן גדול בין כהן הדיוט, אין חולקין לאכול לערב.

הלכה כ

כל שאינו ראוי לאכול אינו ראוי לעבוד, חוץ מכהן גדול האונן שהוא מקריב ואינו אוכל, כמו שביארנו. וכל שאינו ראוי לעבוד, אינו ראוי לאכול, חוץ מבעל מום שהרי נתפרש בתורה.

[השגת הראב"ד דין]: כל שאינו ראוי וכו' חוץ מכהן גדול

אמר אברהם: ויש לנו אחרים כמו כן והם חמשה דברים שבאים בטומאה ואין נאכלים בטומאה שהן קרבנות צבור העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים.

הלכה כא

כל שאין לו חלק בבשר אין לו חלק בעורות ,אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים, אינו חולק בבשר, שנאמר: המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה, עד שיהיה טהור וראוי לעבודה משעת זריקה עד אחר הקטר חלבים.

הלכה כב

נטמא אחר זריקה וטבל והרי הוא טהור אף בשעת הקטר חלבים, הדבר ספק אם חולק אם אינו חולק, לפיכך אם תפס אין מוציאין מידו.

הלכה כג

קרבן צבור הבא בטומאה, אע"פ שהטמאים מקריבין אותו, אין חולקין עם הטהורין לאכול לערב מפני שאינם ראויים לאכילה.