הלכות מעשה הקרבנות פרק ג

הלכה א

שנים שרצו להביא שלמים או עולה בשותפות מביאין בין בנדר בין בנדבה, ואפילו עוף יבוא בשותפות.

הלכה ב

ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד, שנאמר: ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הגוי אף על פי שהוא עובד ע"ז. אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות. וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הגוי, כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה.

הלכה ג

גוי שהביא שלמים, מקריבין אותן עולות, שהעכו"ם לבו לשמים. נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל, אוכלין אותן הישראלים כשלמי ישראל. וכן אם נתנן לכהן, כהן אוכלן.

הלכה ד

ישראל שהוא מומר לע"ז או מחלל שבת בפרהסיא, אין מקבלין ממנו קרבן כלל, אפילו העולה שמקבלין אותה מן הגוים, אין מקבלין אותה מן המומר הזה, שנאמר: אדם כי יקריב מכם, מפי השמועה למדו מכם ולא כולכם להוציא את המומר. אבל אם היה מומר לשאר עבירות, מקבלין ממנו כל הקרבנות כדי שיחזור בתשובה. היה מומר לעבירה והוא מפורסם וידוע לעשותה והורגל בה בין להכעיס בין לתיאבון, אין מקבלין ממנו קרבן לאותה עבירה. כיצד?

כגון שהיה רגיל לאכול חלב בין להכעיס בין לתיאבון ושגג ואכל חלב והביא חטאת, אין מקבלין אותה ממנו.

הלכה ה

עולות העכו"ם אין מביאין עמהן נסכים, שנאמר: כל האזרח יעשה ככה, אבל נסכיהם קריבין משל צבור, שנאמר: ככה תעשו לאחד כמספרם. ואינן טעונות סמיכה שאין סמיכה אלא בישראל, באנשים לא בנשים.

הלכה ו

כל קרבנות בהמה שיקריב היחיד בין חובה בין נדבה סומך עליהן כשהן חיין, חוץ מן הבכור והמעשר והפסח, שנאמר: וסמך ידו על ראש קרבנו, מפי השמועה למדו: שכל קרבן במשמע חוץ מפסח ובכור ומעשר.

הלכה ז

העוף אינו טעון סמיכה וכן כל המעות שדינן שיפלו לתיבות של נדבה שכבר ביארנו בהלכות שקלים שכולן יבואו עולות, אין בעל אותן המעות סומך על אותה העולה ואינו מביא עליה נסכים אלא נסכיה משל צבור, ואע"פ שהיה כהן עבודתה ועורה של אנשי משמר.

הלכה ח

הכל סומכין חוץ מחרש שוטה וקטן ועבד ואשה וסומא וגוי. ואין השליח סומך שאין סמיכה אלא בבעלים, שנאמר: וסמך ידו, לא יד אשתו ולא יד עבדו ולא שלוחו.

הלכה ט

חמשה שהביאו זבח אחד, כולן סומכין עליו זה אחר זה, לא שיסמכו כולן בבת אחת. מי שמת והניח קרבנו עולה או שלמים, הרי יורשו מביאו וסומך עליו ומביא נסכיו.

הלכה י

אין סמיכה בקרבנות הצבור חוץ משתי סמיכות" על שעיר המשתלח ועל פר העלם דבר, ושלשה מן הסנהדרין סומכין עליו. ודבר זה הלכה מפי משה רבינו שאין בצבור אלא שתי סמיכות.

הלכה יא

אין סומכין אלא בעזרה. סמך חוץ לעזרה, חוזר וסומך מבפנים. ואם היה בעל הקרבן עומד בחוץ והכניס ידו לפנים וסמך, סמיכתו כשירה, והוא שיסמוך בכל כחו. ואין סומך אלא טהור ואם סמך הטמא, סמך.

הלכה יב

ובמקום שסומכין שוחטין, ותכף לסמיכה שחיטה, ואם שחט במקום אחר או ששהה, שחיטתו כשירה והסמיכה שיירי מצוה היא, לפיכך אם לא סמך, כפר ואינה מעכבת ואף על פי כן מעלין עליו כאילו לא כפר.

הלכה יג

וצריך הסומך לסמוך בכל כחו בשתי ידיו על ראש הבהמה, שנאמר: על ראש העולה לא על הצואר ולא על הצדדין, ולא יהיה דבר חוצץ בין ידיו ובין הבהמה.

הלכה יד

וכיצד סומך?

אם היה הקרבן קדש קדשים, מעמידו בצפון ופניו למערב, והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת, ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.

הלכה טו

כיצד מתודה?

אומר חטאתי עויתי פשעתי ועשיתי כך וכך וחזרתי בתשובה לפניך וזו כפרתי. היה הקרבן שלמים, סומך בכל מקום שירצה מן העזרה, במקום שחיטה. ויראה לי, שאינו מתודה על השלמים, אבל אומר דברי שבח.