הלכות מעשה הקרבנות פרק ו

הלכה א

מצות עשה לעשות העולה כמשפטה הכתובה בתורה. וכיצד מעשה העולה?

שוחט וזורק הדם כמו שביארנו ומפשיט ומנתח ומקטיר כל הנתחים על גבי המזבח, שנאמר: והקטיר הכהן את הכל המזבחה.

הלכה ב

צמר שבראשי כבשים ושיער שבזקן התיישים והעצמות והגידים והקרנים והטלפים בזמן שהן מחוברין, מקטירין את הכל, ואם פרשו לא יעלו, שנאמר: עולותיך הבשר והדם. וכולן שפקעו מעל המזבח, לא יחזיר, וכן גחלת שפקעה מעל המזבח לא יחזיר.

הלכה ג

איברים שפקעו מעל המזבח, אם יש בהן ממש אפילו פקעו אחר חצות הלילה יחזיר, שנאמר: על מוקדה על המזבח כל הלילה. ואם אין בהם ממש אפילו פקעו קודם חצות, לא יחזיר. נתחרך הבשר ויבש עליהן כעץ ופקעו קודם חצות – יחזיר, אחר חצות לא יחזיר.

הלכה ד

כשמנתח איברי העולה, מוליכין את כל הנתחים לכבש ומולחין אותם שם, ואחר כך מעלין כל האיברים לראש המזבח, ומסיר גיד הנשה בראש המזבח ומשליכו על גבי הדשן שבאמצע המזבח וזורק כל האיברים על האש, שנאמר: הבשר והדם כשם שהדם בזריקה כך כל הבשר בזריקה. ואחר שזורקן חוזר ועורך אותן על האש, שנאמר: וערך הכהן אותם. ואיברים שצלאן ואח"כ העלן למזבח, אין בהם משום ריח ניחוח.

הלכה ה

כיצד מנתחין את העולה?

לא היה שובר את הרגל אלא נוקבו ותולה בו ומפשיט, ואם היה שור מפשיטו בלי תלייה. ומפשיט עד שהוא מגיע לחזה, הגיע לחזה חותך את הראש ונותנו לכהן, וחותך את הכרעים ונותנן לאחר ומשלים את ההפשט. וקורע את הלב ומוציא את דמו וחותך את הידים ונותנן לאחר. עלה לרגל ימיני חותכו ונותנו למי שזכה בראש ושתי ביצים עמה. ואחר כך קורע את הבהמה עד שיגלו (את) המעים ונוטל את הפדר ונותנו על הראש מלמעלה על בית השחיטה, ונוטל את הקרביים ונותנן לאחר.

הלכה ו

הולך ומדיחן במים, שנאמר: והקרב והכרעים ירחץ במים לא ביין ולא במזג ולא בשאר משקין. וכל המימות כשרין. כמה מדיחן?

הכרס מדיחין אותה בבית [המדיחין] כל צרכה, הקרבים אין פוחתין משלש פעמים, ומדיחין אותן על שלחנות של שיש שבין העמודים.

הלכה ז

נטל את הסכין ומפריש את הריאה מן הכבד ואצבע הכבד מן הכבד ואינו מזיז הכבד ממקומו. ונוקב את החזה ונותנו לאחר. ועולה לדופן הימנית וחותך ויורד עד השדרה. ולא יגע בשדרה עד שהוא מגיע לשתי צלעות רכות חותכה ונותנה לאחר והכבד תלויה בה.

הלכה ח

בא לו לגרה, מניח בה שתי צלעות מכאן ושתי צלעות מכאן, חותכה ונותנה לאחר והקנה והלב והריאה תלויין בה. בא לו לדופן השמאלית ומניח בה שתי צלעות רכות מלמעלה ושתי צלעות רכות מלמטה וכך היה מניח בחברתה. נמצא מניח בשתי הדפנות ארבע צלעות בזו וארבע צלעות בזו, חותכה ונותנה לאחר והשדרה עמה והטחול תלוי בה.

הלכה ט

בא לו לעוקץ חותכו ונותנו לאחר והאליה ואצבע הכבד ושתי כליות עמה. נוטל את הרגל השמאלית ונותנה לאחר. וכסדר זה מפשיטין ומנתחין עולת בהמה, ואלו הן הנתחין האמורין בתורה: ונתח אותה לנתחיה.

הלכה י

בכמה מוליכין את האיברים לכבש?

אם מן הצאן היא העולה מוליכין אותה ששה.

הלכה יא

הראשון בראש וברגל: הראש בימינו וחוטמו כלפי זרועו וקרניו בין אצבעותיו, ובית שחיטה למעלה והפדר עליה והרגל של ימין בשמאלו, ובית עורה לחוץ.

הלכה יב

השני בשתי הידים: של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

הלכה יג

השלישי בעוקץ וברגל: העוקץ בימינו והאליה מדולדלת בין אצבעותיו, ואצבע הכבד ושתי הכליות עמו, והרגל של שמאלו בשמאלו ובית עורן לחוץ.

הלכה יד

הרביעי בחזה ובגרה: החזה בימינו והגרה בשמאלו וצלעותיה בין אצבעותיו.

הלכה טו

החמישי בשתי דפנות: של ימין בימינו ושל שמאל בשמאלו, ובית עורן לחוץ.

הלכה טז

הששי בקרבים נתונין בבזיך וכרעים על גביהן מלמעלה, אם היתה העולה כבש או עז, אבל אם היתה איל מוליכין הקרבים שנים. וכן הסלת של נסכיה ביד אחד והיין ביד אחר, ואם היה איל הסלת בשנים והיין בשנים.

הלכה יז

נמצאת למד שהכבש או העז מוליכין אותו שמונה למזבח: והאיל מוליכין אותו אחד עשר.

הלכה יח

השור מוליכין אותו ארבעה ועשרים, הראשון מוליך את הראש, והשני והשלישי מוליכין הרגל של ימין, והרביעי והחמישי מוליכין את העוקץ, והששי והשביעי מוליכין את הרגל של שמאל, והשמיני מוליך את החזה, והגרה מוליכין אותה שלשה: תשיעי ועשירי ואחד עשר. מוליכין שתי הידים בשנים, ושתי הדפנות בשנים, והקרבים והסולת והיין בשלשה שלשה, הרי ארבעה ועשרים.

הלכה יט

ולמה לא יחלקו האבר הגדול של שור לחלקים?

שנאמר: ונתח אותה לנתחיה, ולא נתחיה לנתחים. במה דברים אמורים?

בעולות הצבור, אבל עולות היחיד אם רצו להוליך נתחיה בפחות מאלו או ביותר מוליכין.

הלכה כ

עולת העוף כיצד היתה נעשית?

 עולה לכבש ופנה לסובב ובא לו לקרן דרומית מזרחית והיה מולק שם את ראשה ממול ערפה ומבדיל, ואם לא הבדיל פסולה. וממצה דם הראש ודם הגוף על קיר המזבח למעלה מן החוט שבאמצע המזבח, ואם מצה דם הראש ולא מצה דם הגוף פסולה. מצה דם הגוף ולא מצה דם הראש כשירה.

הלכה כא

ונוטל את הראש ומקיף בית מליקתו למזבח וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים. ובא לו לגוף והסיר את המוראה והעור שעליה בידו עם הנוצה ואת בני מעים היוצאין עמה ומשליכן לבית הדשן.

הלכה כב

ושסע אותו בכנפיו בידו בלא סכין. ואינו צריך להבדיל, שנאמר: לא יבדיל. ואם הבדיל כשר. וסופגו במלח וזורקו על גבי האישים. לא הסיר את המוראה ולא את הנוצה ולא את בני מעים ולא ספגה במלח, כל ששנה בה מאחר תמצית הדם כשירה.

הלכה כג

כיצד מולקין?

קוצץ ויורד בצפורן ממול עורף, אם רצה להוליך ולהביא מוליך ומביא. ואם רצה להיות דורס ויורד בצפורן דורס, ואם נעקרו הסימנים אינו חושש. וחותך שדרה ומפרקת בלא רוב בשר, שאם חתך רוב בשר הרי זו כמתה קודם שיגיע לסימנין. וצריך לחתוך שני הסימנים בעולה כשהוא יורד, והמולק בסכין או מן הצדדין אינה מליקה אלא כמי שחנק או נחר. וכל העורף כשר למליקה.