הלכות מעילה פרק ו

הלכה א

יש דברים שהאדם נהנה בהן ולא יפגמו, כגון המשתמש בכלי זהב טהור. ויש דברים שיפגמו כגון בגדים וכלי כסף ונחושת וברזל וכיוצא בהן. והנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש שאינו מחובר בקרקע: אם נהנה בדבר שאין בו פגם, כגון שנשתמש בכלי זהב של הקדש מעל, נהנה בדבר שנפגם, כגון שלבש בגדי הקדש או בקע בקורדום, לא מעל עד שיפגום בהקדש בשוה פרוטה באותו דבר עצמו שנהנה בו ויתכוין ליהנות ויפגום ויהנה כאחת. נהנה בכחצי פרוטה ופגם בכחצי פרוטה, או שנהנה בשוה פרוטה ופגם בשוה פרוטה בדבר אחר ולא נהנה במה שפגם ולא פגם במה שנהנה, הרי זה לא מעל, עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום באותה הנייה בשוה פרוטה בדבר עצמו. כיצד?

הרי שהתיר מטלית מבגד הקדש ותפרה בבגדו ולבשה ונהנה בה בשוה פרוטה והפסיד בבגד שהתירה ממנה בשוה פרוטה ולא הפסיד במטלית כלום, הרי זה לא מעל, מפני שנהנה בדבר אחד ופגם בדבר אחר. וכבר ביארנו שהנהנה ומהנה חברו מצטרף ואפילו לזמן מרובה.

הלכה ב

קדשי קדשים התמימים שתלש מצמרן, כיון שנהנה בפרוטה, מעל אף על פי שלא פגם, שהרי הן דומים לכוס של זהב שאינו נפגם שאין תלישת הצמר פוסלת אותן מליקרב. אבל אם נפל בהן מום הואיל ולמכירה עומדים והגיזה פוגמת דמיהן, לא מעל עד שיהנה ויפגום בפרוטה. תלש מהן אחר שמתו, כיון שנהנה מעל שאין פגם למתה, ומעילה זו מדבריהם, כמו שביארנו.

[השגת הראב"ד דין]: קדשי קדשים התמימים

אמר אברהם: זה אמרו מעצמו ואין לו סמך לא ממשנה ולא מתוספתא ולא מגמרא והלא לא חלקו במשנה אלא בין חטאת חיה למתה שאין פגם למתה אבל בחיה לא חלקו כלל ומה שאמר אין לו טעם שהקרבן התמים אע"פ שהוא עומד לקרבן אפשר שיפול בו מום ויפגם וימכר ועוד שהעור לכהנים הוא והוא נפגם אצלם שקודם זריקה מועלין בכלן והוא דבר שיש בו פגם.

הלכה ג

המועל בקדשי בדק הבית, כיון שמעל בשגגה, נתחלל הקדש, וזה שנהנה אחריו פטור. מעל בזדון, הואיל ואינו חייב בקרבן מעילה לא נתחלל הקדש אלא הרי הוא בהוייתו, ואם בא אחר ונהנה בו בשגגה מעל. במה דברים אמורים?

כשמעל בקדש והוציאו בתורת חולין והקנהו לאחר, אבל אם נהנה בו ופגמו ולא הקנה לאחר, יש בו מועל אחר מועל.

הלכה ד

ואין מועל אחר מועל במוקדשים, אלא בבהמה וכלי תשמיש בלבד. כיצד?

בקע בקורדום של הקדש ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חברו ובקע בו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נטל הקורדום ונתנו לחברו, הוא מעל, אבל חברו לא מעל. שתה בכוס של זהב ונהנה בפרוטה, ובא חברו ושתה ונהנה, ובא חברו ושתה ונהנה, כולם מעלו. נטל הכוס ונתנו לחברו מתנה או מכרו, הוא מעל וחברו לא מעל.

רכב על גבי החמור ונהנה בפרוטה ופגם, ובא חברו ורכב עליו ונהנה ופגם, ובא חברו ורכב עליו ונהנה ופגם, כולם מעלו. נתן החמור לחברו מתנה או מכרו או השכירו, הוא מעל וחברו לא מעל. וכן המשאיל קרדום של הקדש, הוא מעל לפי טובת הנאה שבו, וחברו מותר לבקע בו לכתחילה, והוא הדין לבהמה.

[השגת הראב"ד דין]: ואין מועל אחר מועל במוקדשין

אמר אברהם: בכל זה יצא מכלל משנתנו וטעה אחר התוספתא כי אין במשנתנו אלא בהמה וכלי שרת ובודאי בהמה תמימה דומיא דכלי שרת והוא מפני שמצא בתוספתא בקע בקורדום ובא חברו ובקע בו שניהם מעלו שינה הלשון וכתב בהמה וכלי תשמיש ופירש הבהמה חמור ואינו אלא בהמה תמימה למזבח דומיא דכלי שרת שהן למזבח ואין להם פדיון אבל כלי המוקדשין אם הראשון נהנה בו ופגם שוב אין בו מועל ואין סומכין על תוספתא שהיא סותרת המשנה והגמרא.

הלכה ה

בהמת קדשי מזבח אינה כן, אלא יש בה מועל אחר מועל עד כמה פעמים. כיצד?

תלש מן החטאת ובא חברו ותלש ובא חברו ותלש, כולן מעלו. וכן אם נתנה לחברו וחברו לחברו, כלן מעלו. ויראה לי: שדין המנחות והעופות והנסכים וכלי שרת כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף הן.

[השגת הראב"ד דין]: וכן אם נתנה לחברו

אמר אברהם: דבר זה לא נמצא לו יסוד שמצא בתוספתא נטל פרוטה של הקדש ואמר הרי היא שלי לא אמר כלום עד שיוציאנה לחולין נתנו לספר אף על פי שלא סיפר מעל ובעולה נתנו לחברו וחברו לחברו כולן מעלו זאת מצא ואיני סומך עליה כי לא באה על דרך מתוקן ואפשר מפני שהיא קדושת הגוף אינה יוצאה לחולין לא בפגימה ולא בנתינה אבל קשה לי מ"ש עולה.

הלכה ו

בהמת קדשי הקדשים שנפל בה מום, הואיל והיא עומדת לפדיון הרי הוא כקדשי בדק הבית שהיא קדושת דמים, ואם נתנה לחברו וחברו לחברו, הראשון בלבד מעל.

הלכה ז

אמרו חכמים: שהנוטל אבן או קורה של הקדש ונתנה לחברו, שניהם מעלו, ואם נתנה לזה הגזבר שהיתה תחת ידו, הוא מעל והגזבר לא מעל. ויראה לי: שאין אלו הדברים אמורים אלא במועל בזדון, שהרי לא נתחלל הקדש. הנוטל פרוטה של הקדש על דעת שהיא שלו, לא מעל עד שיוציא אותה בחפציו, או עד שיתן אותה במתנה. נתנה לחברו, הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל בשאר הקדשות, כמו שביארנו, וכל כיוצא בזה.

[השגת הראב"ד דין]: ונתנה לחברו שניהם מעלו

אמר אברהם: אף בזה עזב כל הדרך הסלולה ותפס דרך הסירים שאין זה פירוש ההלכה אלא כמו שאפרש לפנים.

הלכה ח

נטל אבן או קורה של הקדש לא מעל, שהרי לא נהנה עדיין, בנה אותה בתוך ביתו מעל, נתנה על גבי חלון שבתקרה ולא חיברה לא מעל עד שידור תחתיה בשוה פרוטה, שאין זו הנייה הניכרת.

[השגת הראב"ד דין]: נטל אבן או קורה

אמר אברהם: זו היא שהעמיד בגמרא בגזבר שהכל תחת ידו שנטילתו אינה ניכרת לגזל ההקדש וכן כל אדם שהקדשו תחת ידו הרי הוא הגזבר ולא מעל עד שיוציא ומה שהקשו בגמרא מ"ש הוא ומ"ש חברו לא ר"ל שימעלו הוא וחברו אלא ה"ק מ"ש כשגנבה מבית ההקדש ונטלה לעצמו שלא מעל וכשנתנה לחברו מעל אטו שינוי רשות בעינן למעילה והראשון מעל והשני לא מעל ושני ליה אי בשנטלה מבית הקדש ה"נ שהוא מעל מיד ואם נתנה לחברו אותו חבר לא מעל אלא הכא בגזבר שנטלה מרשות עצמו עסקינן שנטילתו אינו ניכר חסרון להקדש עד שיוציאנה לאחר.

הלכה ט

נטל פרוטה של הקדש ונתנה לבלן, אע"פ שלא רחץ מעל, שהרי נהנה בהיותו רוחץ בכל עת שירצה. וכן אם נתנה לאחד מבעלי אומניות מעל, אף על פי שעדיין לא עשו מלאכתו.

הלכה י

קנה בה חפץ ולא משך, אם מן העכו"ם מעל, ואם מן ישראל לא מעל.

הלכה יא

המוציא מעות הקדש בצרכיו על דעת שהן חולין, אע"פ שלא הוציאן בדברי חול מעל. כיצד? המביא חטאתו ואשמו ופסחו מן ההקדש וכן מחוסר כפרה שהביא כפרתו מן ההקדש מעל. וכולם אין מועלין עד שיזרק הדם. לפיכך המביא מנחות ונסכים ולחם תודה מן ההקדש, אף על פי שעבר עבירה לא מעל, שאין כאן זריקת דם לכפר עליו.

הלכה יב

נתן שקלו ממעות הקדש, כשיתרמו התרומה ויקנו ממנה אפילו בהמה אחת ויזרק דמה, ימעול השוקל, שהרי חלקו באותה הבהמה שנזרק דמה.

הלכה יג

המפריש שקלו והוציאו בשאר צרכיו, בין הוא בין חברו מעל. נתנו לחברו לשוקלו על ידו, הלך ושקלו ע"י עצמו, אם כבר נתרמה התרומה מעל השוקל שהתורם תורם על העתיד להגבות, כמו שביארנו בשקלים, וכאילו הגיע שקל זה ללשכה ולפיכך מעל, ואם עדיין לא נתרמה תרומה לא מעל, ולעולם אין מועלין בשירי הלשכה.

[השגת הראב"ד דין]: בין הוא בין חברו מעל

אמר אברהם: זהו מן הטעות הראשון.