הלכות פסולי המוקדשין פרק יח

הלכה א

כל המחשב מחשבה שאינה נכונה בקדשים הרי זה עובר בלא תעשה, שהרי הוא אומר: לא יחשב.

הלכה ב

מפי השמועה למדו: שבכלל דין זה שלא יפסיד הקדשים במחשבה, שהרי זה דומה למטיל מום בקדשים. ואע"פ כן אינו לוקה, שאין המחשבה מעשה.

הלכה ג

כל קרבן שנאמר: שהוא פסול, בין שנפסל במחשבה בין במעשה בין שאירע בו דבר שפסלו, כל האוכל ממנו כזית במזיד לוקה, שנאמר: לא תאכל כל תועבה.

הלכה ד

מפי השמועה למדו: שאין הכתוב מזהיר אלא על פסולי המוקדשין.

הלכה ה

וכן קדשים שהוטל בהם מום, האוכל מהם כזית לוקה, הרי הם בכלל כל תועבה עד שיולד להם מום אחר ויאכלו במומן, כמו שביארנו. וכל שפיסולו מספק אין לוקין עליו.

הלכה ו

כל קרבן שנתפגל במחשבת הזמן, כמו שביארנו, כל האוכל ממנו כזית במזיד חייב כרת, שנאמר: והנפש האוכלת ממנו עונה תשא, ואם אכל ממנו בשגגה, מביא חטאת קבועה.

הלכה ז

אין חייבין כרת אלא על אכילת דברים שהותרו בין לאדם בין למזבח, אבל אם אכל מן המתיר עצמו אינו חייב כרת, אלא לוקה כאוכל פסולי המוקדשין שאין בהם פגול. כיצד? מנחה שנתפגלה, האוכל כזית משיריה במזיד, חייב כרת, אבל אם אכל מן הקומץ שלה, או מן הלבונה, אינו חייב כרת, לפי שהן הן המתירים את השירים לאדם. וכן זבח שנתפגל, האוכל כזית מבשרו או מאימוריו או מבשר העולה, חייב כרת, אבל אם אכל כזית מן הדם, אינו חייב עליו משום פגול, שהדם מתיר את האימורין ליקרב למזבח, והאימורין מתירין את הבשר לאדם, ודם העולה מתיר בשרה למזבח, ודם חטאת העוף מתיר בשרה לכהנים, ודם עולת העוף מתיר בשרה למזבח, ודם חטאות הנשרפות מתיר אימוריהם למזבח, לפיכך חייבין על אימוריהן משום פגול. הקומץ והלבונה, מתירין השירים לכהנים. שני כבשי עצרת, מתירין שתי הלחם לכהנים. וכן שני בזיכי לבונה, מתירין לחם הפנים לכהנים. אבל דברים שאין להם מתירין, כגון בשר חטאות הנשרפות ומנחות הנשרפות, אינן מתפגלין לעולם.

הלכה ח

ואלו דברים שאין חייבין עליהן משום פגול לעולם: הקומץ והלבונה, והקטרת והדם והיין, בין יין הבא עם הנסכים בין יין הבא בפני עצמו, ומנחות הנשרפות כולן, שהרי אין להם קומץ להתירן, כגון מנחת כהנים ומנחת נסכים ובשר חטאות הנשרפות, ולוג שמן של מצורע. ואם תאמר והלא דם האשם מתירו? אינו תלוי בו, שהרי אדם מביא אשמו היום ולוג אחר כמה ימים, כמו שיתבאר במקומו.

הלכה ט

אסור להותיר מבשר הקדשים לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה: לא תותירו ממנו עד בקר, והוא הדין לשאר הקדשים כולם. והמותיר אינו לוקה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה, שנאמר: והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו.

הלכה י

האוכל כזית מבשר קדשים שנותר: במזיד חייב כרת, בשוגג מביא חטאת קבועה, שנאמר: ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה. ומאימתי יתחייב כרת על אכילת הנותר?

אם קדשי קדשים הם, חייב עליהן מאחר שיעלה עמוד השחר, ואם קדשים קלים הם, חייב עליהן משקיעת החמה של יום שני שהוא תחלת הלילה של יום שלישי. והיכן הזהיר הכתוב על הפגול ועל הנותר?

במלואים, שהרי נאמר שם: לא יאכל כי קדש הם, להזהיר על כל שפסולו בקדש שהוא בלא תעשה על אכילתו.

הלכה יא

והפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לכזית, וכל הפוגלים והנותרין מצטרפין.

הלכה יב

אסור לטמא את הקדשים או לסבב להם טומאה שהרי פוסלן, והמטמא את הקדשים אינו לוקה, אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה, שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל. והוא הדין לשאר הקרבנות, שאם אבל כזית מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה. אחד קדשים שנטמאו לפני כפרה או לאחר כפרה, בין שנטמאו באב הטומאה או בולד הטומאה של דברי תורה, אבל אם נטמאו בטומאות של דבריהם, אינו לוקה על אכילתן, אבל מכין אותו מכת מרדות. ואינו לוקה אלא האוכל אחר זריקת דמים, אבל אם אכל קודם זריקה אינו לוקה, משום אוכל קודש טמא אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה יג

כל אדם שנטמא טומאה שחייבין עליה כרת על ביאת המקדש, ואכל כזית מן הקדשים בין בקדש טהור בין בקדש טמא: במזיד הרי זה נתחייב כרת, שנאמר: והנפש אשר תאכל מזבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה. ואם אכל בשגגה מביא קרבן עולה ויורד. ומניין שאינו מדבר אלא בטומאת הגוף, שנאמר: ונפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה או בכל שקץ טמא ואכל מבשר זבח השלמים אשר לה' ונכרתה. והוא הדין לשאר קדשי מזבח. והיכן הזהיר על עון זה?

ביולדת שהרי נאמר בה: בכל קדש לא תגע.

הלכה יד

מפי השמועה למדו: שזו אזהרה לטמא שלא יאכל קדש קודם שיטבול, והאוכל קדש אחר שטבל קודם שיעריב שמשו קודם שיביא כפרתו לוקה, ואינו חייב כרת, שנאמר: וטומאתו עליו, עד שתהיה כל טומאתו עליו.

[השגת הראב"ד דין]: והאוכל קדש וכו' עד לוקה ואינו חייב כרת

אמר אברהם: זה שבוש שכבר כתבנו למעלה שהוא בכרת.

הלכה טו

היה טמא בטומאות של דבריהם, אינו לוקה ואין צריך לומר שאינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה טז

אינו חייב כרת על קדש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו, אבל אם אכל את הבשר קודם זריקת הדם, אינו לוקה משום טמא שאכל את הקדש.

זה הכלל: כל שיש לו מתירין, אין חייבין עליו משום פגול או משום נותר או משום טמא עד שיקרבו מתיריו כהלכתן, וכל שאין לו מתירין, כיון שקדש בכלי חייבין עליו משום טומאה. אפילו נטמא הבשר קודם שיטמא האוכל, הואיל וקרבו המתירין ואחר כך אכל, חייב כרת. וכן אם אכל מבשר חטאות הנשרפות והוא טמא אחר שנזרק דמם, הרי זה חייב כרת.

הלכה יז

כבר נתבאר לך שאף דברים שאין חייבין עליהן משום פגול, חייבין עליהן משום נותר וטמא. כיצד?

דברים שאין להם מתירין, אין חייבין עליהן משום פגול וחייבין עליהם משום נותר וטמא. וכן המתירין עצמן, אף על פי שאין חייבין עליהם משום פגול, כמו שביארנו, חייבין עליהן משום נותר וטמא, חוץ מן הדם שאין חייבין עליו לעולם אלא משום דבר אחד בלבד.

הלכה יח

טמא שאכל אימורין, חייב כרת.

הלכה יט

אכל פסח שלא נצלה ולחמי תודה שלא הורמה חלתן, הרי זה חייב כרת משום טומאת הגוף, אע"פ שאינן ראויין למה שהן. אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פגול ומשום נותר. שהפגול הוא הקרבן שנפסל במחשבת הזמן, ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל. והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו.

הלכה כ

הפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן חייב. אף על פי שריבה מין על חברו אינו מבטלו, שאין האיסורין מבטלין זה את זה.

הלכה כא

ופגול או נותר או טמא שהעלן לראש המזבח, משמשלה האור ברובן, פקע איסורן מהן. והאימורין מצטרפין עם הבשר לכזית בין בעולה בין בשאר קדשים, לחייב עליו משום פגול או נותר או טמא.

הלכה כב

זבח שנתפגל, או שנותר לאחר זמנו ואכל ממנו, מן העור, או מן המרק, או מן התבלין, או מן האלל, או מן המוראה, מן הגידים ומן הקרניים ומן הטלפיים, מן הצפרניים מן החרטום ומן הנוצה ומביצי העוף, אינו חייב כרת. וכן טמא הגוף שאכל דברים אלו מקרבן כשר, אינו חייב כרת, אבל מכין אותו מכת מרדות.

הלכה כג

אכל מן השליל, או מן השליא, חייב משום פגול ונותר וטמא כאוכל משאר בשר הזבח.

[השגת הראב"ד דין]: כאוכל משאר בשר הזבח

אמר אברהם: דוקא בשפגל הזבח נתפגלו הם עמו אבל במחשבת עצמן לא.

הלכה כד

קדשי עכו"ם אין חייבין עליהם משום פגול ונותר וטמא. וכן דם הקדשים, כמו שביארנו. וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהן כרת, לא משום פגול ולא משום נותר ולא משום טומאת הגוף.

[השגת הראב"ד דין]: לא משום פגול

אמר אברהם: זה לדעת ר"ש [אבל לרבנן חייבים עליהם כרת].