הלכות פסולי המוקדשין פרק יט

הלכה א

מצות עשה לשרוף כל הקדשים שנטמאו, שנאמר: והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף. וכן הנותר מצות עשה לשרפו, שנאמר: והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף. ובכלל הנותר: הפגול וכל פסולי המוקדשין, הכל נשרפין.

הלכה ב

קרבן שנתפגל או נפסל, ישרף במקדש מיד, וכל שפיסולו מספק, תעובר צורתו ואחר כך ישרף במקדש.

הלכה ג

פרים ושעירים הנשרפים יש בהם ספק: אם הלינה והיציאה קודם שיגיע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן, או אינה פוסלת בשרן, לפיכך פוסלין אותן להחמיר וישרפו בעזרה. וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר: אם מחזיקין אותן כיוצא, הואיל ויצא רוב האבר, או עדיין אינן יוצאין, שהרי לא יצא רוב הבהמה, לפיכך נפסלו מספק וישרפו בעזרה. וכן אם נשאום חמשה להוציאן ויצאו שלשה ונשארו שנים, והוציאו השלשה חצי הבהמה, הרי אלו נפסלו מספק וישרפו בעזרה. ויראה לי: שאין אלו צריכין להמתין עד שתעובר צורתן, הואיל והן עומדין לשריפה לעולם אפילו לא נפסלו.

[השגת הראב"ד דין]: לפיכך נפסלו מספק

אמר אברהם: לא היתה אותה בעיא לענין פסלות אלא לענין טומאת בגדים שהן מטמאין משיצאו חוץ לחומת העזרה וביציאת רובן הם מטמאין וקא מבעיא ליה יציאת רובן במיעוט אבר

[השגת הראב"ד דין]: וכן אם נשאום

אמר אברהם: אף זו לענין טומאת בגדים ומי שיש לו לב יבין זאת.

הלכה ד

בשר הנמצא בעזרה איברים עולות, וחתיכות חטאות, והנמצא בירושלים שלמים. הכל תעובר צורתן ויצאו לבית השריפה שמא נותר הוא. אם כן, מה הועיל שתהיה חזקתו עולה או חטאת או שלמים? למי שעבר ואכל אין שורפין את הנותר אלא ביום, שנאמר: ביום השלישי באש ישרף.

[השגת הראב"ד דין]: למי שעבר ואכל

אמר אברהם: לספק מעילה.

הלכה ה

אע"פ שהשלמים אסורין באכילה מתחילת ליל שלישי אין שורפין אותן אלא ביום, בין בזמנו בין שלא בזמנו. וכן הפגול אינו נשרף אלא ביום. ואין שריפת טמא ונותר ופגול דוחה את יום טוב, ואין צריך לומר את השבת. ומותר לשרוף טמא ונותר ופגול כאחד.

הלכה ו

בשר קדשי קדשים שנטמא בפנים, שורפין אותו בפנים. ואם נטמא בחוץ, שורפין אותו בחוץ, בין שנטמא באב הטומאה בין שנטמא בולד הטומאה. ומימיהם של כהנים לא נמנעו מלשרוף את הבשר שנטמא באב הטומאה, שהרי הוא ראשון לטומאה, עם הבשר שנטמא בולד הטומאה, שהרי הוא שלישי, אף על פי שמוסיפין לו טומאה על טומאתו: שהשלישי שנגע בראשון יחזור שני, כמו שיתבאר במקומו. ולא עוד אלא אפילו שמן שנפסל בטבול יום שהוא שלישי, מותר להדליקו בנר של מתכת שנגע בה טמא מת שהנר אב הטומאה, אע"פ שזה השמן נעשה ראשון כשיגע בנר. הואיל ויש שם שום טומאה, אין מקפידין על תוספתה ואין נזהרין אלא מן הטהור שלא יפסל.

הלכה ז

נותר של קדשים קלים שורפין אותו בעליו בבתיהן.

הלכה ח

מי שיצא מירושלים ונזכר שיש בידו בשר קדש: אם עבר הצופין, שורפו במקומו. ואם לאו, אם יש בו כזית או יתר, חוזר ושורפו בירושלים. ואם הוא אורח שאין לו בית, שורפו לפני הבירה מעצי המערכה.

הלכה ט

כל עצמות הקדשים שאין בהן מוח, אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח. כבר ביארנו שהקרבן שנפסל אחר שהופשט העור לכהנים או לבעליו כקדשים קלים, אבל אם נפסל קודם הפשט, הרי העור כבשר וישרף הכל. וכן זבח שהופשט ונמצא טריפה או שנפסל במחשבת הזמן או במחשבת המקום, הואיל ולא נרצה הזבח, ישרף העור בין בקדשי קדשים בין בקדשים קלים, אבל אם נעשה במחשבת שינוי השם, אף על פי שלא עלה לבעלים, הואיל ונרצה הרי העור לכהנים או לבעליו, כמו שביארנו. וזבח שהופשט קודם זריקה, אינו פוסל.

[השגת הראב"ד דין]: אינן טעונין שריפה

אמר אברהם: שמצאן חלוצים מפסולי קדושה.

הלכה י

אלו הן הנשרפים: בשר קדש שנטמא או נותר או נפסל, וכן המנחה שנטמא או נפסלה או נותרה, ואשם תלוי שנודע לו שלא חטא קודם שנזרק דמו, וחטאת העוף הבאה על הספק, ושער נזיר טהור, והערלה וכלאי הכרם. ודבר שאין דרכו להשרף, כגון משקין של ערלה ושל כלאי הכרם, הרי אלו יקברו.

הלכה יא

ואלו הם הנקברים: קדשים שמתו בין קדשי מזבח בין קדשי בדק הבית וקדשים שהפילו נפל, הפילו שליא תקבר. ושור הנסקל, ועגלה ערופה, וצפורי מצורע, ושיער נזיר טמא, ופטר חמור, ובשר בחלב, וחולין שנשחטו בעזרה.

הלכה יב

האורג מלא הסיט משער נזיר ומפטר חמור בשק, ידלק.

הלכה יג

כל הנקברין אפרן אסור. וכל הנשרפין של הקדש אפרם מותר, חוץ מדשן המזבח החיצון והפנימי ודישון המנורה.

[השגת הראב"ד דין]: חוץ מדשן המזבח

אמר אברהם: הרמת הדשן.

הלכה יד

כל הנשרפין לא יקברו, וכן כל הנקברים לא ישרפו. שאע"פ שהוא מחמיר בשריפתו הרי הקל באפרן, שאפר הנקברים אסור.

הלכה טו

היה מקריב עמו בזבחים ואמר לו: נתפגלו, עושה עמו בטהרות ואמר לו: נטמאו נאמן. לא נחשדו ישראל על כך, אבל אם אמר לו: זבחים שהקרבתי לך באותו היום נתפגלו, ואותן הטהרות נטמאו: אם היה נאמן לו, סומך על דבריו, ואם לאו, שורת הדין שאינו נאמן, והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח.

[השגת הראב"ד דין]: נאמן

אמר אברהם: כל שבידו נאמן

סליקו להו הלכות פסולי המוקדשין בס"ד.