סימן רצ: דין אפוטרופוס מי ימנו וכיצד יתנהג וכל משפטיו

 סעיף א

מי שמת והניח יורשים קטנים, או שאשתו מעוברת, או שהניח קטנים וגדולים, צריך מורישם למנות להם אפוטרופוס שיתעסק בשביל הקטנים עד שיגדילו, ואם לא מינהו, בית דין חייבים להעמיד להם אפוטרופוס עד שיגדילו, שבית דין הוא אביהם של יתומים.

הגה: ואם הבית דין בעצמו רוצים להתעסק בצרכי היתומים, הרשות בידן (רשב"א סימן תתקע"ד). מיהו אם צריכים לחלוק או לטעון עם אחרים מחמת היתומים, יש אומרים דצריכין להעמיד אפוטרופוס שלא יהיו נראין כעורכי הדיינים ועיין לקמן סעיף ח (ר"ן פ"ב דקידושין). והא דבית דין אביהם של יתומים היינו יתומים קטנים (ר"ן ר"פ שור שנגח ד' וה'). ובית דין היינו הממונה בעירו או גדולי הדור, אבל אין כח ביד שלשה בעלמא שיעשו עצמן בית דין על היתומים (הרא"ש כלל פ"ה סימן כ"ו). ואם צוה המוריש שינתן חלק הקטן ויעשה בו מה שירצה הרשות בידו, וכן אם מינה המוריש אפוטרופוס על הקטנים קטן או אשה או עבד הרשות בידו.

הגה: אחד שאמר לשכיב מרע רצונך שאהיה שליט בנכסיך, ואמר הן הרי זה לשון אפוטרופוס (ריב"ש סימן ע וב"י בשם רשב"א). מי שהיה לו אפוטרופוס על נכסיו ומת, אין מניחין אותו אפוטרופוס על היתומים, אלא בית דין מעמידין הראוי, דלא מקרי מינהו אבי יתומים אלא כשמינהו סמוך למיתתו (הרא"ש ריש כלל ס"ב), ואין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפוטרופוס אע"פ שמוחזק בנכסים, עד שיביא ראיה שמינהו אבי יתומים (מרדכי ר"פ הניזקין).

סעיף ב

אבל אין בית דין ממנים אפוטרופוס, לא אשה לא עבד ולא קטן, ולא עם הארץ שהוא בחזקת חשוד על העבירות, אלא בודקין אדם נאמן ואיש חיל, ויודע להפך בזכות היתומים וטוען טענתם, ויש לו כח בעסקי העולם כדי לשמור הנכסים ולהרויח בהם, ומעמידים אותו על הקטנים בין שיהיה רחוק בין שיהיה קרוב לקטן, אלא שאם היה קרוב לא ירד לקרקעות כמו שנתבאר בסימן רפ"ה, (ויכולין בית דין למנות קרוב שלהן לאפוטרופוס אם ראוי לכך) (ב"י בשם הרשב"א).

סעיף ג

כשימנו אותו צריכין בית דין לחשוב עמו ולכתוב חשבון המטלטלין והקרקעות והחובות וכל דבר שמוסרים בידו, דהא על טענת ברי משבעינן ליה, לכך צריך שידעו מה שמקבל ומה שמחזיר. וכותבים שני שטרות אות באות, אחת לאפוטרופוס ואחת ביד בית דין בשביל היתומים.

סעיף ד

רשאי האפוטרופוס ללבוש בגדים נאים מנכסי היתומים לתועלתם כדי שיהיו דבריו נשמעים, והוא שיהיו ליתומים הנאה מנכסיהם בהיות דבריו נשמעים.

סעיף ה

בית דין שהעמידו אפוטרופוס ושמעו עליו שהוא אוכל ושותה ומוציא הוצאות יותר מדבר שהיה אמוד בו, יש להם לחוש לו שמא מנכסי יתומים הוא אוכל,ומסלקין אותו ומעמידים אחר, אבל אם מינהו אבי יתומים, אין מסלקין אותו, שמא מציאה מצא. אבל אם באו עדים שהוא מפסיד נכסי היתומים, מסלקין אותו ומשביעים אותו, הואיל והוא מפסיד.

הגה: ויש חולקין דאף כשמינהו בית דין אין מסלקין אותו אלא אם כן באו עדים שהוא מפסיד (טור בשם הרא"ש). אפוטרופוס שמלוה מעות יתומים לאחרים שלא היו לו להלות, בית דין מוציאין מיד הלוה ומחזירין ליתומים דמאחר דיכולין לסלק האפוטרופוס כל שכן הלוה שבא מחמתו (תשובת מיימוני סוף ספר משפטים).

סעיף ו

והוא הדין לאפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, והיתה שמועתו טובה והיה ישר ורודף מצות, וחזר להיות זולל וסובא והולך בדרכי חשך, או שפרוץ בנדרים ובאבק גזל, בית דין חייבים לסלק אותו ולהשביעו ולמצוא להם אפוטרופוס כשר. וכל הדברים אלו כפי מה שיראה לדיין, שכל בית דין ובית דין הוא אביהם של יתומים.

סעיף ז

כשמעמידים בית דין אפוטרופוס ליתומים, מוסרים לו כל נכסי הקטן, הקרקע והמטלטלים שלא נמכרו, והוא מוציא ומכניס ובונה וסותר ושוכר ונוטע וזורע ועושה כפי מה שיראה שזה טוב ליתומים, ומאכילן ומשקן ונותן להם כל ההוצאה כפי הממון וכפי הראוי להם, ולא ירויח להם יותר מדאי ולא יצמצם עליהם יותר מדאי.

סעיף ח

מעות של יתומים שהניח להם אביהם אינם צריכים אפוטרופוס.

הגה: ויש אומרים דגם במעות מעמידים אפוטרופוס, שיותר ישתדל הוא בהן מבית דין (טור שם) אלא כיצד עושים בהם, בודקין מי שיש לו נכסים שיש להם אחריות, ויהיו עידית, ויהיה איש נאמן ושומע דברי תורה ומעולם לא קבל עליו נידוי, נותנים אותם לו בבית דין קרוב לשכר ורחוק מהפסד (וע' בזה בי"ד סימן ק"ס), ואם אין לו קרקע ונתן להם משכון זהב משובר שאין בו סימן, נותנין לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, ויפסקו בשכר כפי מה שיראו הדיינים, או שליש השכר או חציו, אפילו רביע השכר ליתומים אם ראו שזה תקנה להם, עושים. לא מצאו אדם שיתנו לו המעות קרוב לשכר ורחוק להפסד, הרי אלו מוציאים למזונות מעט מעט, עד שיקנו להם במעות קרקע וימסרו אותו ביד אפוטרופוס שיעמידו להם.

הגה: ויש אומרים כמו שהאפוטרופוס יכול ליתנם לאחרים, כך יכול לקבל המעות לעצמו, ובלבד שיעשה בבית דין, משום לזות שפתים (טור בשם ראב"ד וכך כתב נ"י בשמו בפרק מי שמת ובשם הריטב"א).

סעיף ט

כל המטלטלין של יתומים שמים אותם ומוכרים אותם בבית דין.

הגה: ודוקא שלא נתמנה עליהן אפוטרופוס, אבל אפוטרופוס עושה בלא בית דין כל מה שנראה בעיניו טובת היתומים (טור), ומי שהיה בידו מעות היתומים והלוה אותן על משכונות של עכו"ם, ואחר כך בא אפוטרופוס של יתומים ואמר להוליכן למקום שדרין היתומים, כי יוכל למכרן שם ביוקר, והמלוה אומר שמתיירא מעלילות מן העכו"ם ורוצה ליתן בהם מה ששוין במקומו, הדין עם היתומים (מרדכי פרק אלמנה ניזונית), ואם היה השוק קרוב למדינה מוליכים אותם לשוק ומוכרים אותם, ויצטרפו דמיהם עם המעות של יתומים. מי שהיה בידו יין או שכר של יתומים, אם יניחנו כאן עד שימכור שמא יחמיץ, ואם יוליכנו לשוק שמא יארעו אונס בדרך, הרי זה עושה בו כדרך שהוא עושה בשלו, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף י

אין שולחים מטלטלים או סחורה של יתומים בדרך ים ולא בדרך שיש בה ספק אונס, אלא שבר שיש בו חשש שמא יחמיץ כמו שנתבאר, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף יא

יש לאפוטרופוס למכור בהמה ועבדים שדות וכרמים להאכיל ליתומים, (ומוכרים בהמה קודם לעבדים ועבדים קודם לבתים והכל לפי ראות האפוטרופוס שהוא תועלת היתומים) (טור). אבל אין מוכרין ומניחים המעות, ואין מוכרים שדות ליקח עבדים ולא עבדים ליקח שדות שמא לא יצליח, (ויש מתירין למכור עבדים ולקנות שדות) (טור בשם הרא"ש והרמ"ה), אבל מוכרים שדה ליקח שוורים לעבודת שדות אחרות שהשוורים הם עיקר כל נכסי שדות, ואינו רשאי למכור אפילו שדה רעה ורחוקה כדי לקנות בדמיה שדה טובה וקרובה, שמא לא יצליח זה שקנה. (אין אפוטרופוס יכול להקנות מעות יתומים במעמד שלשה, אבל אם אחר מקנה ליתומים במעמד אפוטרופוס קנו) (ת"ה סימן שמ"ו).

סעיף יב

היה לאדם תביעה אצל היתומים, אין לאפוטרופוס לטעון בשבילם לדון עמו שמא יתחייב בדין. אבל אם ירד עמו לדין וטען בשבילם וזכה, הדין קיים.

הגה: והאפוטרופוס נאמן, אם ידוע שהמעות של יתומים, שהרי אינו נוגע בדבר ולכן יוכל להעיד (מרדכי פרק איזהו נשך) כדלעיל סימן ל"ז סעיף ח, אף על גב דאין בית דין טוענין ליתומים מילתא שכיחא, אף על גב דאבוהון הוי מצי למטען, מכל מקום אם טען אפוטרופוס טענתיה טענה (הרא"ש ריש כלל פ"ו וב"י בשם הרשב"ץ), והא דאמרינן טוענים ליורש הני מילי בשמא, אבל אם הוא טוען ברי אין דנין אלא על פי טענותיו, ולכן אין טוענין ליה עד ששומעין טענותיו תחילה (ב"י בשם הרשב"א ורבנו ירוחם נ"א ח"ב).

סעיף יג

אין האפוטרופוסין רשאים להוציא עבדים לחירות, אפילו לוקח מהעבד דמים שיצא לחירות, אבל מוכרים אותם לאחרים ולוקחים מהם הדמים על מנת שיוציאוהו לחירות, ואותם האחרים הם שמשחררים אותם. (וכל זה מיירי אלא בלא רשות בית דין, אבל אם נטלו רשות מבית דין מותר לעשות כל מה שירצה) (טור בשם הרמ"ה ור"ן פרק הניזקין).

סעיף יד

האפוטרופסין תורמין ומעשרין נכסי יתומים, כדי להאכילן, שאין מאכילין את היתומים דבר האסור, אבל לא יעשרו ולא יתרומו כדי להניח פירות מתוקנים, אלא ימכרו אותם טבל.

סעיף טו

האפוטרופסין עושים לקטנים לולב וסוכה וציצית ושופר וספר תורה ותפילין ומזוזות ומגילה, כללו של דבר, כל מצות עשה שיש לה קצבה, בין שהיא מדברי תורה בין שהיא מדברי סופרים, עושים להם אע"פ שאינם חייבים במצוה מכל אלו המצות, אלא כדי לחנכן, אבל אין פוסקים עליהם צדקה, אפילו לפדיון שבוים, מפני שמצות אלו אין להם קצבה. מיהו אם פסק עליהם צדקה לאחשובינהו כדי שיצא עליהם שם טוב, והם אמודים לכך, שפיר דמי, ומי שנשתטה או נתחרש בית דין פוסקין עליו צדקה אם היה ראוי (ועיין לעיל סימן קס"ג סעיף ד).

סעיף טז

כשיגדילו היתומים נותן להם ממון מורישן, ואינו צריך לעשות להם חשבונות שהכניס והוציא, אלא אומר להם זה הנשאר, ונשבע בנקיטת חפץ שלא גזלם כלום. במה דברים אמורים, בשמינוהו בית דין, אבל אפוטרופוס שמינהו אבי היתומים, וכן שאר המורישין אין נשבע על טענת ספק.

הגה: ויש אומרים דהואיל ואינו נשבע צריך ליתן חשבון, במינהו אבי יתומים (מרדכי פרק הניזקין בשם העיטור) והכי יש לנהוג (מהר"ם פאדוואה סימן ל"ח), ומחרימין חרם סתם על מי שלקח משל יתומים (ב"י בשם הרשב"א). ראובן שאומר שיש לו בידו מעות של שמעון, ואומר שציוהו לתת לבניו, אם רוצה לתת לכל בניו בשוה אינן יכולין להשביעו, דהוה ליה כאפוטרופוס שמינהו אבי יתומים. אבל אם רוצה ליתן לקצתן ולא לכולן, אם כן לפי דבריו אינו אפוטרופוס עליהן, ויכולין להשביעו שלא עכב כלום לעצמו. ואם הם קטנים, בית דין מעמידין להם אפוטרופוס ומשביעין אותו (מרדכי פרק הניזקין). אבל נשבע על טענת ודאי, וכן אם אבד שום דבר מנכסי היתומים, נשבע שבועה השומרים. ואם יש לאפוטרופוס חלק בריוח, אפילו מינהו אבי היתומים נשבע אפילו על טענת ספק.

סעיף יז

אע"פ שאין האפוטרופוס צריך לעשות חשבון כמו שנתבאר, צריך לחשוב בינו לבין עצמו לדקדק ולהזהר הרבה מאביהם של אלו היתומים שהוא רוכב ערבות, שנאמר (תהלים סח, ה-ו) סולו לרוכב בערבות וגו' אבי יתומים (אפוטרופוס שנתמנה על פי ערכאות של עכו"ם צריך ליתן חשבון כי הכי הוא בדיניהם) (ריב"ש סימן שכ"ד).

סעיף יח

אין בית דין יכולים למנות אפוטרופוס להאמינו בלא שבועה, אלא אם כן אינם מוצאים אדם הגון שירצה להיות אפוטרופוס אם לא יאמינוהו בלא שבועה.

סעיף יט

כשמשביעין אפוטרופוס שבועת המשנה, צריך שיטענוהו בית דין או היתומים אפילו בטענת שמא, שתי כסף ופרוטה, ויכפור בשתי כסף ויודה בפרוטה. אבל אם לא היתה טענה או כפירה והודאה כשיעור זה, אם טוענין אותו טענת ודאי, נשבע היסת ומגלגל עליו שלא עיכב בידו משלו כלום.

סעיף כ

אפוטרופוס, בין מנוהו בית דין בין מנוהו אבי יתומים, פטור מגניבה ואבידה וחייב בפשיעה. (אפוטרופוס שטען בבית דין מה שלא היה לו לטעון ועל ידי זה בא לזה שכנגד היתומים השבועה, ואילו טען כהוגן היה מגיע ליתומים השבועה, לא מקרי פשיעה, דמי יימר דמשתבע, ולא מקרי פשיעה אלא אם נוטל זה בלא שבועה ואלו טען כהוגן היו נוטלים היתומים בלא שבועה (מרדכי פרק המפקיד ותשובת רשב"א סימן אלף ק"ו).

סעיף כא

אפוטרופוס של יתומים שקנה להם שור ולא היו לו שינים ונתנו הרועה עם השוורים ולא ידע שלא היה אוכל ומת, אינה פשיעה לאפוטרופוס ופטור, וממי משתלמים היתומים נתבאר בסימן רל"ב סעיף י"ח.

סעיף כב

דין אפוטרופוס שלוה לצורך היתומים נתבאר לעיל (בסימן ק"י).

סעיף כג

אפוטרופוס, בין מינהו אבי היתומים בין מינוהו בית דין, עד שלא החזיק בנכסי היתומים (ולא נתעסק עדיין בצרכיהם) (ריב"ש סימן תפ"ט) יכול לחזור בו, משהחזיק בנכסי היתומים (או התחיל להתעסק בצרכיהם) אינו יכול לחזור בו. (ודווקא אם נשאר בעיר, אבל אם הולך מן העיר מביא הנכסים לבית דין והם ממנין אחר) (ב"י בשם הרשב"ץ).

סעיף כד

יתומים קטנים שסמכו אצל בעל הבית הם מעצמם, ונשתדל בשלהם, יש לו דין אפוטרופוס לכל דבר. ואפילו סמכו אצל אשה. ויש אומרים שאין משביעין אותו, ויש אומרים שמשביעים אותו.

הגה: וקטן שסמוך אצל אמו וראו בית דין להחמיר עליה שתתן חשבון או שאר חיזוקים, מותר, דליכא למיחש דמימנע ולא עבדא, דודאי אמו דעתה קרובה אצל בנה ולא תמנע משום זה (ריב"ש סימן תצ"ה).

סעיף כד

יתומים שסמכו אצל בעל הבית וזן אותם משלו, לא הניח מעותיו על קרן הצבי (ועיין ביו"ד סימן רנ"ג ס"ה), והוא הדין אחד שאמר שהלוה ליתומים (ת"ה סימן שמ"ח), אבל אם פרנסם בתורת גמילות חסדים פטורים) (ס' התרומות שער ס"ה ור"י ני"ח ח"א).

סעיף כו

קטן שהגדיל, אפילו היה אוכל ושותה יותר מדאי ומפסיד והולך בדרך רעה אין בית דין מונעים ממנו ממונו, ואין מעמידים לו אפוטרופוס, אלא אם כן צוה מורישו שלא יתנו אלא אם יהיה כשר ומצליח, או שלא יתנו לו עד זמן מרובה, ואע"פ כן מוכיחים אותו ומלמדין אותו ללכת בדרך ישרה ואורחות צדיקים.

הגה: מי שמינה אפוטרופוס לבניו הגדולים יכולים לומר: אין אנו צריכין אפוטרופוס, אלא אם כן יש בו משום מצוה לקיים דברי המת (רבנו ירוחם נכ"ו ח"א. וע"ל סימן רנ"ב).

סעיף כז

השוטה והחרש, דינם כקטנים ומעמידים להם אפוטרופוס.

סעיף כח

אפוטרופוס שמת, והוציא בנו פנקס אביו שכתוב בו שהוציא בפרנסת היתומים מנה, אין מוציאין מהיתומים בכך, דשמא נתפרע ולא נמחק, (אבל בעודו חי נאמן על מה שאומר שהלוה להן, ונוטל בשבועה) (רמב"ן סימן נ).