סימן קלא: מי שחזר בו אחר שנתרצה להיות ערב

 סעיף א

מי שנתפייס להיות ערב, קודם שיתן המלוה המעות ללוה, יכול לחזור בו, אפילו קנו מידו, ואם לא חשש המלוה ונתן המעות ללוה, אין לו על הערב כלום, אבל ערב דלאחר מתן מעות, כיון שקנו מידו, אינו יכול לחזור בו. (ואין חילוק בזה בין ערב לקבלן) (מרדכי ס"פ ג"פ).

סעיף ב

האומר לחברו: ערבת לי והוא אומר: לא ערבתי, או שאמר הערב ללוה: אתה הרשיתני לערוב אותך וליתן, והוא אומר: מדעתך ערבת, או לא ערבת כלל, או שאמר הערב: פרעתי המלוה בפניך, והלוה אומר: לא פרעת, או שאמר לו: כן פרעת ונתתי לך מה שפרעת, או שאמר המלוה: ערבת לי מאתיים והוא אומר לא ערבתי אלא מנה, בכל אלו הטענות וכיוצא בהן המוציא מחברו עליו הראיה, או ישבע הנתבע שבועת היסת או שבועת התורה, אם הודה במקצת.

סעיף ג

ערב או קבלן שרואים שהלוה מבזבז נכסיו, יכולים לתבעו שיוציאם מהערבות, אע"פ שהוא בתוך הזמן (וכך כתב לעיל בסימן ע"ג ס"י במלוה עם הלוה).

סעיף ד

ערב שבא אצל המלוה בזמנו והתרה בו שיתבע ממונו מהלוה ואם לא, יפטר מהערבות, ולא רצה המלוה והאריך זמן ללוה, יש מי שאומר שאין הערב נפטר בכך, ואין צריך לומר קבלן, ואפילו היו נכסים ידועים ללוה והערב אומר למלוה: רד עם הלוה לדין וגבה חובך מנכסים, והאריך זמן ללוה ובנתיים נשתדפו הנכסים, גובה מהערב. וצריך להתיישב בדין זה.

הגה: כי יש חולקין בזה. מיהו אם הלוה היה מוכן ליתן למלוה מעותיו, והערב שלח אחריו שיבא לקבלם, או לשלוח לו שטר לתבוע החוב ולא רצה, ונאבד החוב, פטור הערב (מהרי"ו סימן פ), והערב יכול לכוף ללוה לפטרו מן הערבות בזמנו, כי יכול לומר: לא נתרציתי להיות ערב, אלא עד כאן (טור). ואם המלוה עכו"ם, והלוה נתן (המעות) לערב לפרוע לעכו"ם, ושכחם העכו"ם אצל הערב, צריך להחזיר המעות ללוה, ולא יוכל לומר: שמא יזכור העכו"ם, דהואיל וכבר ערב בעדו והימניה, צריך להמתין לו עוד יותר (מרדכי פרק הגוזל בתרא).

סעיף ה

ישראל שהיה ערב לחברו בשביל עכו"ם, ונטל הערב משכון מהעכו"ם ונתנו למלוה, ובא העכו"ם אצל הערב בערב שבת בין השמשות ואמר לו: היה ערב בשבילי לזה שאני חייב לו שיחזיר לי משכוני שאני צריך לו, אמר לו הערב: כבר נכנס שבת ואיני עושה שום ערבות, פייסו העכו"ם לערב עד שאמר למלוה: הריני כמו שהייתי, והחזיר המלוה לעכו"ם משכונו, לאחר זמן תבע המלוה לערב, טען: לא היה בדעתי כשאמרתי הריני כמו שהייתי, אלא כמו כשהייתי אחר שבא המשכון לידך, וראיה לדבר (שכבר ראית) סרבנותי כנגד העכו"ם מלהכנס ערב ותליתי הדבר באיסור שבת, הדין עם הערב, שהיה לו למלוה לפרש ערבותו, ואעפ"כ חייב הערב לסייעו להוציא החוב מן העכו"ם.

סעיף ו

ישראל שהיה בידו משכון מעכו"ם, ושואל ממנו שיחזירנו לו בערב ישראל, והודה לדבריו, והביא העכו"ם ישראל ואמר לו בלשון הקדש: אני מתרה בך שלא תקבלני ערב, ואומר בפני העכו"ם: אני ערב, התראה שהתרה בו אינו כלום, והרי הוא ערב כבשעת מתן מעות.

סעיף ז

שמעון יצא ערב לעכו"ם בשביל ראובן, והלך לו ראובן, והוצרך שמעון לפרוע בשבילו, וכשבא ראובן תבעו שמעון, אמר לו: לא היה לך לפרעו כי כבר פרעתיו ויש לי שטר פרעון ממנו, אמר לו שמעון: הוצרכתי לפרוע כל זמן שלא הנחת בידי שטר הפרעון והנחת שטר חוב ביד העכו"ם, הדין עם שמעון, וחייב ראובן לשלם כל מה שיברר שנתן לעכו"ם, אפילו שהעכו"ם תבע ממנו הממון, שלא כדין ואנסו ליתן לו, והבירור יהיה על ידי עדים או על ידי פתקא של העכו"ם ניכרת, או שכתוב ביני שיטי בשטר.

הגה: והוא הדין בכל ערב לעכו"ם בשביל ישראל חברו, אפילו העליל העכו"ם על הערב מכח הערבות, חייב הלוה לסלקו. ודוקא שאין הערב מודה שהעכו"ם פוטרו בפניו, אבל אם מודה שהעכו"ם פוטרו, או שיש עדים על כך, ואחר כך חזר והעליל עליו, פטור הלוה ואין הערב נאמן, אפילו בשבועה, כמה הוציא על העלילה, אלא צריך עדים שהוצרך להתפשר עם העכו"ם מכח הערבות, ואז נוטל בשבועה, אם לא שהעדים או אחד מהן מעידים דבר ברור, שאז נוטל בלא שבועה, אבל אם לא העמיד עדים, איהו דאפסיד אנפשיה (מרדכי פרק הגוזל בתרא), ויש אומרים בהא דמחייב לפוטרו מן האונסין, דוקא באונסא דשכיח, אבל באונס דלא שכיח, לא (מהרי"ק שורש ז' וקל"א).

סעיף ח

וכן שנים שקבלו חכירות מעכו"ם ונעשו ערבים זה לזה, והעכו"ם מצא אחד מהם וגבה ממנו, חייב חברו לפרוע חלקו מכל הפסד שבא לו מאותו העכו"ם, ואם הוא היה מזומן לפרוע חלקו, וההפסד בא לו מכח חברו שלא פרע, חייב חברו לפרוע לו כל ההפסד.

סעיף ט

יש שכתבו שאם ראובן מכר לשמעון שדה, ובא לוי וקבל אחריות עליו, לא נשתעבד לוי. ואם קנו מידו שהוא ערב לשלם דמי מכר זה בכל עת שיתבענו שמעון, הרי זה חייב.

הגה: ויש אומרים דאין ערב באחריות בשעת מתן מעות משום אסמכתא, ומשתעבד (טור בשם הראב"ד).

סעיף י

ערב או קבלן שחייבו עצמם על תנאי אף על פי שקנו מידו, לא נשתעבד מפני שהוא אסמכתא, כיצד, כגון שאמר לו: תן לו ואני אתן לך אם יהיה כך וכך או אם לא יהיה, מפני שלא גמר והקנה. ואם קנה מידו מעכשיו שיתחייב לו בממון זה אם יתקיים התנאי, הכל לפי תנאו, שכל קנין מעכשיו אין בו משום אסמכתא. (ויש אומרים דאין בערבות משום אסמכתא) (טור סי"א בשם י"א).

סעיף יא

ראובן קנה שדה משמעון וכתב לו שטר, ואמר לו שיעשה לו שטר גם על אשתו, ולא היתה שם, נתערב לוי בשבילו לכשתבא שתעשה שטר עליה, וכשבאה לא רצתה, ותבע ראובן לערב שיכתוב לו הוא שטר על נכסיו, והערב טוען שאינו חייב אלא יחזיר לו מעותיו, הדין עם הערב.

סעיף יב

מי שאמר לחברו: הלוהו ואני ערב לגופו של לוה ולא ערב לעצמו של ממון אלא כל זמן שתרצה אביאנו לך, וכן אם אמר ליה לאחר שהלוהו ותבעו: הניחהו וכל זמן שתתבענו אביאנו לך, וקנה מידו על כך, אפילו התנה ואמר: אם לא אביאנו או שמת או שברח אהיה חייב לשלם, הרי זה אסמכתא ולא נשתעבד, (ויש אומרים דאין בערבות משום אסמכתא) (וע"ל סימן קכ"ט ס"ח).

סעיף יג

מי שלא פירש קצב הדבר שערב, כגון שאמר לו: כל מה שתתן לו תן לו ואני ערב, או מכור לו ואני ערב, או הלוהו ואני ערב, להרמב"ם אין זה הערב חייב כלום, וכל הבאים אחריו חלקו עליו והכי נקטינן.

סעיף יד

האומר לחברו: ערוב זה לפלוני ואני ערב לך, הרי זה כמו שאמר: הלוהו (ואני) ערב, ואינו צריך קנין.