סימן רסא: דין המוצא במקום שניכר שאינה אבידה
סעיף א
מצא חמור או פרה רועים בדרך ביום, אין זה אבידה. בלילה, (או אם רואה חמור וכליו הפוכין) (טור) הרי זה אבידה, בפנות היום ובנשף, אם ראה אותם שלשה ימים זה אחר זה, הרי זו אבידה ונוטל ומכריז.
סעיף ב
ראה פרה רצה בדרך, אם פניה כלפי העיר אין זו אבידה, כלפי השדה הרי זה אבידה. מצאה רועה בין הכרמים, חייב להחזיר משום אבידת קרקע, לפיכך אם היו הכרמים של עכו"ם, אינה אבידה ואינו חייב להחזיר. ואם חשש שמא יהרגנה העכו"ם כשימצאנה, מפני שהפסידה הכרם, הרי זה אבידה ונוטל ומכריז. (והוא הדין במקום שפורעין קנס מבהמות שרועים בשדות אחרים) (רבנו ירוחם נתיב ב).
סעיף ג
מצא פרה ברשות הרבים, אם עומדת ברשות הרבים חייב להחזירה. היתה רועה בעשבים או שהיתה ברפת שאינה משתמרת ואינה מאבדת, לא יגע בה, שאין זו אבידה.
הגה: ויש אומרים שאם הרפת חוץ לתחום חייב להחזירו (טור וכך כתב הרא"ש), מיהו נראה לי דהכל לפי הענין ואף הסברא הראשונה מודה אם היא בענין שאינה משומרת.
סעיף ד
המאבד ממונו לדעת אין נזקקין לו. כיצד, הניח פרתו ברפת שאין לה דלת, ולא קשרה, והלך לו, (ויש אומרים דרפת לא מקרי אבידה מדעת וחייב להחזירה) (טור), השליך כיסו ברשות הרבים והלך לו, הרי זה איבד ממונו לדעתו, ואע"פ שאסור לרואה דבר זה ליטול לעצמו, אינו זקוק להחזיר, שנאמר אשר תאבד (דברים ב, ג) פרט למאבד לדעתו, (ויש אומרים דאבידה מדעת הוי הפקר וכל הקודם זכה) (טור).