סימן תכג: נגף אשה ויצאו ילדיה וכיצד שמין דמי ולדות
סעיף א
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה, אע"פ שלא נתכוין חייב לשלם דמי ולדות לבעלה ונזק וצער לאשה. וכיצד משערין דמי ולדות, שמין את האשה כמה היתה יפה עד שלא ילדה, וכמה היא יפה משילדה ונותנים לבעל. (וצער ונזק משערין כמה תפחת האשה, ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע"י הכאה משילדה כדרכה, וכן בשבת וריפוי אם צריכה לכך (טור ס"א ועיין באבן העזר סימן פ"ג), ואם מת הבעל נותנים ליורשיו (שם ברמב"ם ד"ב), ואם נגפה אחר מיתת הבעל, נותנים אף דמי ולדות לאשה, (ויש אומרים דהוא של יורשיו) (טור בשם הראב"ד והרא"ש).
סעיף ב
היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר, נותן דמי ולדות לבעל. מת הגר, פטור. ואם חבל בה אחר מיתת הגר, זכתה היא בדמי ולדות, (ויש אומרים דהוא פטור) (טור ס"ג בשם הרא"ש).
סעיף ג
היתה שפחה או עכו"ם בשעת הריון, ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה, הרי דמי ולדות שלה. (ויש אומרים דאם בעלה קיים הרי הן של בעל, ואם לאו, הוא פטור). (טור ס"ד בשם הרא"ש).
סעיף ד
הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה, אע"פ שהיה שוגג הרי זה פטור מהתשלומין ואינו משלם כלום, שנאמר: (שמות יא, כב) ולא יהיה אסור ענוש יענש, לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפטרו מן התשלומין. במה דברים אמורים, כשנתכוין לאשה, אבל אם נתכוון לחברו ונגף את האשה, אע"פ שמתה, הואיל והמיתה בלא כוונה הרי זה כדבר שאין בו מיתת בית דין ומשלם דמי ולדות, (ויש אומרים דאפילו לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין) (טור סעיף ה בשם הראב"ד).