סימן תכד: החובל באביו ואמו או החובל בבניו או החובל בחברו בשבת

 סעיף א

החובל באביו ואמו ולא הוציא מהם דם, חייב בחמשה דברים, הוציא מהם דם חייב מיתה, לפיכך פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג. לפיכך לא יקוץ הבן לאביו, ולא יוציא קוץ מבשרו, ולא יפתח לו מורסא, שמא יבא להוציא ממנו דם, ונתבאר זה בטור יורה דעה (סימן רמ"א).

סעיף ב

החובל בחברו בשבת, פטור מתשלומין אפילו הוא שוגג, כיון שיש בו מיתת בית דין. אבל החובל בחברו ביום הכפורים, אפילו במזיד, חייב לשלם לו.

סעיף ג

החובל בעבד כנעני שלו, פטור. חבלו בו אחרים, רבו נוטל חמשה דברים, ואפילו צערו בסם ונתרפא מהרה הרי כל רפואתו לרבו.

סעיף ד

מי שחציו עבד וחציו בן חורין, שהכהו אדם או נגחו שור, נתבאר משפטו בטור (יורה-דעה סימן רס"ז סעיף ס"ב).

סעיף ה

מי שיצא לחירות ועדיין לא הגיע גט שחרור לידו, וחבלו בו אחרים, פטורים.

סעיף ו

החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא, הרי הוא של האב, וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה, (ויש אומרים דוקא בסמוכה על שולחנו, אבל אינה סמוכה על שלחנו היא שלה) (טור בשם הרמב"ם), ויש אומרים אפילו בסמוכה על שלחנו הוא שלה, אם אחרים חבלו בה (שם בשם הרא"ש), אבל צער וריפוי ובושת שלה, וכן נזק שאינה פוחתה מכספה הרי הוא שלה. וכן החובל בבתו, משלם צער וריפוי ובושת.

הגה: ונראה לי דוקא באינה סמוכה על שולחנו (עיין בד"מ), אבל סמוכה על שלחנו יש אומרים דפטור (המ"מ לדעת הרמב"ם) וכמו שיתבאר בסמוך.

סעיף ז

החובל בבניו הגדולים, אם אינם סמוכים על שלחנו, נותן להם מיד, והקטנים ילקח קרקע בנזקן, (ויש אומרים ספר תורה) (טור סי"א בשם הרא"ש). והם אוכלים פירותיו, וכן באחרים שחבלו בהם. ואם היו סמוכים על שולחנו, (חבל) בהם (הוא), פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, ואם אחרים חבלו בהם, בגדולים יתן להם מיד, בקטנים ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירותיו עד שיגדלו.

הגה: ויש אומרים דאינו פטור בסמוכים על שולחנו אלא משבת, אבל חייב בשאר ארבעה דברים, ודינו בהם כאלו חבלו בהן אחרים (טור בשם הרא"ש).

סעיף ח

החובל בחרש, שוטה וקטן, חייב והם שחבלו באחרים, פטורים, אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה והגדיל הקטן, אינם חייבים לשלם שבשעה שחבלו בהם לא היו בני דעת.

סעיף ט

העבד והאשה, החובל בהם חייב, והם שחבלו באחרים פטורים, אבל משלמים לאחר זמן, אם נתגרשה האשה או נתאלמנה או נשתחרר העבד.

הגה: יש לה נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, מוכרת אותו לאחרים בטובת הנאה ומשלמת לנחבל (טור סי"ג).

סעיף י

האשה שחבלה בבעלה, אם היה תוספת בכתובתה או נכסי מלוג או נכסי צאן ברזל, מחייבים אותה למכרם לבעלה בטובת הנאה וגובה ממנה אם רצה הבעל, ואם רצה לגרשה ולגבות ממנה הכל, גובה, ואם לא היה לה אינה יכולה למכור לו עיקר כתובתה, שאסור לאדם לשהות את אשתו שעה אחת בלא כתובה, אלא אם רצה הבעל כותב עליה שטר בדמי החבלה, או מגרשה ונוטל מכתובתה הראוי לו.

הגה: וכן אם החבלה כפי כתובתה, מוכרת כתובתה לבעלה ומשלמת לבעלה, ולא חיישינן שמא תהא קלה בעיניו להוציאה, שהרי אם ירצה יוכל לגרשה ולגבות בחבלתו (טור סעיף יג).

סעיף יא

דין אשת איש שחבלו בה אחרים או בעלה, נתבאר בטור א"ה סימן פג.

הגה: איש, ואשה שיש לה בעל שחבלו זה בזה, (לא אמרינן שישלמו במותר נזק שלם, דהא קצת מחבלה שחבל באשה הוא לבעלה, על כן ישלם החובל בה השייך לבעלה, ומה ששייך לאשה מנכין לו נגד חבלתו) (תשובת רשב"א סימן תתקמ"ח).