סימן יג: כיצד בוררים הדיינים כשאין בעלי דינים מסכימים יחד

 סעיף א

אחד מבעלי דינים שאמר: איש פלוני ידון לי, ואמר בעל דינו פלוני ידון לי הרי אלו שני דיינים שברר זה אחד וזה אחד ובוררין להם דיין שלישי, ואין צריך שיהיה הדיין השלישי ברצון הבעלי דינים, ושלשתן דנים אותם, שמתוך כך יצא הדין לאמיתו. אפילו היה האחד שבירר בעל הדין חכם גדול וסמוך, אינו יכול לכוף את בעל דינו שידון אצל זה אלא גם הוא בורר מי שירצה.

הגה: שמתוך שזה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד הבעלי דינים צייתין להם וגם הדיינים כל אחד מהפך בזכות אותו שבירר אותו בכל מה שאפשר מצד הדין והשלישי שומע טענת שניהם ופוסקין האמת (טור). אם אינם יכולים להשוות עצמם לברור להם שלישי, מנהיגי העיר יתנו להם שלישי, ואם אין מנהיגים בעיר, ילך התובע לפני שלשה ויכופו הנתבע לדון לפניהם, וכן אם הנתבע מערים לברור דיין שאינו הגון כדי לשבת אצל דיין הגון, כופין אותו לדין לפני שלשה, (כמו שנתבאר לעיל סימן ג), או שיברור דיין הגון (טור). ואם השנים הבוררים יכולים להשוות עצמן יש אומרים דאין צריכים לברור שלישי (מהרי"ו סימן יא), ויש אומרים דאם הנתבע אומר שהוא יברור שנים והתובע גם כן שנים, והם יבררו חמישי, הרשות בידו דכל זמן שהדיינים רבים יותר יוצא הדין לאמיתו (רמב"ן בפירושו לתורה).

סעיף ב

כותבים פלוני בירר את פלוני ופלוני בירר את פלוני וכל זמן שלא כתבו יכולים לחזור בהם. ומשכתבו, אין יכולים לחזור בהם, לפיכך אין כותבין אלא מדעת שניהם, ושניהם נותנים שכר הסופר.

הגה: והוא הדין אם קנו מידו (נ"י פ"ק ב"מ), ויש אומרים דמשטענו בפניהם אין יכולין לחזור אע"פ שלא כתבו (שם בשם הירושלמי). ונראה לי דבמקום שאין דרך לכתוב: פלוני בירר פלוני וכו', משטענו בפניהם אין יכולים לחזור לכולי עלמא, וכל מקום שאינו יכול לחזור, לא יוכל ג"כ לומר שיוסיפו הדיינים (רבנו ירוחם נתיב טו ת"ג).

סעיף ג

אין כופין את האדם שיתן טענותיו בכתב, ואין לדיין לקבל טענות בכתב, אלא ישמעו טענותיהם מפיהם ויצוו לסופר לכותבם, ולא יכתבו אלא מדעת שניהם ושניהם נותנים שכר הסופר. (מיהו אם שני בעלי הדינים רוצים לטעון בכתב, הרשות בידן, וכל מה שכותבים אינן יכולים לחזור בהן (נ"י פ' גט פשוט. ע"ל סוף סימן פ).

סעיף ד

אם בא לפסול דיין שבירר חברו, בגזלנות או בפיסול משפחה, אין שומעין לו אפילו עד אחד מעיד כדבריו.

סעיף ה

אם בירר הנתבע דיין היודע עדות לתובע, דוחקים אותו לברור דיין אחר.

סעיף ו

אם הוצרכו הדיינים לשאול דבר מבית דין הגדול, כותבין ושולחים ובית דין הגדול מודיעים להם דעתם והם דנין אותם, דליכא למימר שיפסקו בית דין הגדול עליהם את הדין, דהא בעינן שיהיו בעלי הדין עומדים לפני הדיינים, (ויכולים לשאול למי שירצו הברורים, ואין צריכים דעת בעלי דינים בזה. (הגהות אשר"י פד"מ בשם א"ז).

סעיף ז

אם ביררו להם עשרה אנשים שידונו להם בין בדין בין בפשרה, ושאם לא יסכימו לדעת אחת ילכו אחר הרוב, ונסתלק אחד מהם ואין אומר דעתו, או שאומר איני יודע, אפילו הסכימו התשעה כולם לדעת אחת אינו כלום. (ועיין לעיל סימן יח סעיף א).