סימן טו: איזה דין דנין תחלה ודין דין מרומה

 סעיף א

צריך הדיין שיקדים לדון הדין שבא לפניו תחלה, אבל צריך להקדים דין של תלמיד חכם אפילו בא לבסוף וכן מצוה עליו להפך בזכותו מה שיכול.

הגה: ואם התלמיד חכם בעצמו לפני הדיינים, אפילו פתחו כבר בדין אחר, דנין אותו תחלה שלא יתבטל מלימודו, אבל אם קרובו בא לדין אם פתחו בדין אחר אין צריך לפסוק, ואם לאו, צריכין לדון אותו תחלה, משום כבוד החכם (ב"י בשם הריטב"א).

סעיף ב

היו לפניו דינים הרבה, מקדימין דין היתום לדין האלמנה, ודין האלמנה קודם לדין תלמיד חכם, ודין תלמיד חכם קודם לדין עם הארץ, ודין האשה קודם לדין האיש.

סעיף ג

הדיין שבא לפניו דין שיודע שהוא מרומה, לא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר (פירוש: שלשלת העון) תלוי בצואר העדים, כיצד יעשה, ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה וחקירה של דיני נפשות.

הגה: ומכל מקום אין דינו כדיני נפשות שאם אמר באחד מן החקירות: איני יודע, שיתבטל העדות, אלא ר"ל שיחקור בדין מרומה כל מה שאפשר (ריב"ש סימן רס"ו). אם נראה לו לפי דעתו שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו, וזה הטעם, או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרים ואינם רוצים לגלותם, כל אלו הדברים וכיוצא בהם אסור לו לחתוך אותו הדין, אלא יסלק עצמו מדין זה וידוננו מי שלבו שלם בדבר, והרי הדברים מסורים ללב וכשהיה רואה רבנו אשר (הרא"ש) באומדנא דמוכח שהדין מרומה, היה כותב ונותן ביד הנתבע שאין לשום דיין להשתדל בדין זה.

סעיף ד

במה דברים אמורים, כשהתובע רמאי, אבל כשהנתבע רמאי, אין הדיין יכול להסתלק, שלא ישתכר הרמאי ברמאותו, אלא ידרוש ויחקור יפה לבטל רמאותו, ואם נראה לו באומדנא דמוכח שהוא חייב, יחייבנו, אם הוא דיין מומחה ויחיד בדורו.

הגה: ובדרך זה יוכל הדיין לומר להנתבע גם כן שלא יתן לו זמן עד שיעמיד ערבות כי אין לדיין באלו הדברים רק מה שעיניו רואות (מהרי"ק שורש יד), ויכול אפילו להשביע במקום שאינו חייב שבועה מצד הדין אם עושה כדי לברר האמת (שם שורש קפ"ז).

סעיף ה

יש לדיין לדון דיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להם שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כך אע"פ שאין שם ראיה ברורה. ומשרבו בתי דינים שאינם הגונים ובעלי בינה, הסכימו שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה, ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו על פי עדות אשה או קרוב אע"פ שדעתו סומכת על דבריהם, וכן אין מוציאים מהיתומים אלא בראיה ברורה, לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען, ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר, ממתין בדין ואינו דוחה עדותו, ונושא ונותן עם בעלי דינים עד שיודו לדברי העד ודורש וחוקר עד שיתברר הדבר או יעשו פשרה, או יסתלק מן הדין כמו שנתבאר.

הגה: ואם נראה לבית דין שאחד גוזל חברו ולא יוכלו להוציאו ממנו בדין, יכולין לגזור על שאר בני אדם שלא ישאו ויתנו עמו, ואם היא אשה שלא תנשא לאיש ולא יעסקו בשידוכיה עד שתוציא מידה שאינו שלה. (פסקי מהרא"י סימן ר"ס, וע"ל סימן שנח סעיף ה).