סימן ג: בכמה דיינים דנין

 סעיף א

אין בית דין פחות משלשה, וכל שלשה נקראים בית דין ואפילו הדיוטות (דאי אפשר דלית בהו חד דיודע סברות בדינים, אבל אי לית בהו חד דידע, פסילי לדון (טור בשם אביו הרא"ש סנהדרין). ומכל מקום יכולים לקבל הטענות ולשלחם לפני מורה (מהר"ם פאדוה סימן מג) והם דנין את האדם בעל כרחו אם הנתבע מסרב לירד לדין או שאינו רוצה לדון עם התובע בעירו. אבל אם רוצה לדון עמו בעירו אלא שאינו חפץ בשלשה שבירר התובע, אז זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד.

הגה: כדילקמן סימן י"ג ונראה לי דווקא בדיינים שאינם קבועים, אבל אם דיינים קבועים בעיר, לא יכול לומר: לא אדון בפניהם אלא בזה בורר, וכן נוהגין בעירנו, וע"ל סימן כ"ב סעיף א'.

סעיף ב

פחות משלשה אין דיניהם דין אפילו לא טעו אלא אם כן קבלום בעלי דינים או שהוא מומחה לרבים, (ובזמן הזה אין דנין דין מומחה לרבים שידון ביחידי בעל כרחו של אדם (מהרי"ו סימן קמז) כל שאינם שלשה (ולא קבלום עליהם ואינם מומחים לרבים) (טור) אפילו הם סמוכים בא"י הודאה שמודים בפניהם כמי שמודה חוץ לבית דין ויכולים להחליף טענותיהם שטענו בפניהם; והכופר בפניהם, ואח"כ באו עדים לא הוחזק כפרן. אבל השלשה אע"פ שאינם סמוכים, ההודאה בפניהם כהודאה בבית דין, וכן בכופר ואחר כך באו עדים הוחזק כפרן ואינו יכול לחזור ולטעון.

סעיף ג

אף על פי שיחיד מומחה לרבים מותר לו לדון יחידי, מצות חכמים שיושיב עמו אחרים.

סעיף ד

אעפ"י שבית דין של שלשה בית דין שלם הוא כל זמן שהם רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתוך הדין ביש אומרים מבעשרה. וצריך שיהיו כל היושבים בבית דין תלמידי חכמים וראויים, ואסור לאדם חכם לישב בדין עד שידע עם מי יושב שמא ישב עם אנשים שאינם הגונים ונמצא בכלל קשר בוגדים לא בכלל בית דין. מי שאינו מומחה ולא קבלוהו עליו בעלי דינים אף על פי שנטל רשות מראש הגולה אין דינו דין אפילו לא טעה, וכל אחד מבעלי דינים אם רצה חוזר ודן בפני בית דין.

הגה: רשות שנותן המלך בזמן הזה אינו כלום, ומיהו אם קבלוהו הקהל ע"פ כתב המלך יכול לדון (טור). ויש אומרים דאם גמיר וסביר מהני ליה רשות המלך (ריב"ש סימן רעא) או השר הממונה בעירו דזהו בכלל דינא דמלכותא להושיב דיינים ושופטים מי שירצה, ומכל מקום מי שעושה זה בלא רשות הקהל מצער הציבור ועתיד ליתן את הדין (תשובת הרשב"א סימן תרלז).