סימן ח: שלא למנות דיין שאינו הגון וגודל שכר הדיין וענשו

 סעיף א

כל המעמיד דיין שאינו הגון ואינו חכם בחכמת התורה ואינו ראוי להיות דיין אע"פ שהוא כולו מחמדים ויש בו טובות אחרות, הרי זה שמעמידו עובר בלא תעשה.

הגה: ואסור להעמיד עם הארץ דיין על סמך שישאל כל פעם לחכם (ב"י), ועיירות שאין בהם חכמים הראויים להיות דיינים או שכולם עמי הארץ וצריכים להם דיינים שישפטו ביניהם שלא ילכו לפני ערכאות של עכו"ם, ממנים הטובים והחכמים שבהם (לדעת אנשי עיר) אע"פ שאינם ראוים לדיינים, וכיון שקבלו עליהם בני העיר אין אחר יכול לפוסלן וכן כל צבור יכולים לקבל עליהם בית דין שאינן ראוים מן התורה (ב"י בשם תשובת הרשב"א). וכל דיין המתמנה בשביל כסף או זהב אסור לעמוד לפניו ולא עוד אלא שמצוה להקל ולזלזל בו (וע"ל סוף סימן ג).

סעיף ב

צריכין הדיינים לישב באימה ביראה בעטיפה ובכובד ראש, ואסור להקל ראש ולישב לספר בדברי בטלה בבית דין, ויראה הדיין כאלו חרב מונחת על צוארו וכאלו גיהנם פתוח לו מתחתיו וידע את מי הוא דן ולפני מי הוא דן ומי הוא עתיד להפרע ממנו אם נוטה מקו הדין, וכל דיין שאינו דן דין אמת גורם לשכינה שתסתלק מישראל, וכל דיין שנוטל ממון מזה ונותנו לזה שלא כדין הקב"ה נוטל ממנו נפשות, וכל דיין שדן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת כאלו תקן כל העולם כולו וגורם לשכינה שתשרה בישראל. (שמא יאמר הדיין מה לי לצרה הזאת ת"ל: עמכם בדבר המשפט; אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (טור).

סעיף ג

דרך חכמים הראשונים בורחים מלהתמנות ודוחקים עצמם הרבה שלא לישב בדין עד שידעו שאין שם ראוי כמוהו ושאם ימנעו עצמם מהדין תתקלקל השורה, ואעפ"כ לא היו יושבין בדין עד שהיו מכבידים עליהם העם והזקנים ומפצירים בם.

סעיף ד

אסור לדיין להתנהג בשררה וגסות על הצבור אלא בענוה ויראה, וכל פרנס המטיל אימה יתירה על הצבור שלא לשם שמים אינו רואה בן תלמיד חכם לעולם, וכן אסור לנהוג (בהם) (בצבור) קלות ראש אע"פ שהם עמי הארץ, ולא יפסיעו על ראשי עם קודש וצריך שיסבול טורח הציבור ומשאם. ומצוה על הצבור לנהוג כבוד בדיין ויהיה אימתו עליהם, וגם הוא לא יתבזה ולא ינהוג קלות ראש בפניהם שכיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדי שלא יתבזה בפניהם וקל וחומר שאסור לו לאכול ולשתות (ולהשתכר) (טור) בפני רבים. (כל דיין שאין לו מי שישמשנו אסור לו לקבל להיות דיין (הגהת מיימני פכ"ה דסנהדרין).

סעיף ה

אף בשליח בית דין אסור לנהוג קלות ראש, והמצערו יש רשות לבית דין להכותו מכת מרדות, והשליח נאמן כשנים להעיד שביזהו כדי לנדותו.

הגה: והשליח בית דין יכול להגיד לבית דין ואין בזה משום לשון הרע (מיי' פרק כה דסנהדרין וגמ' פרק ואלו מגלחין) וכן יכול בעצמו לעשות דין במסרב בו, להכותו. (וכן) אם הזיקו (בממונו) פטור (ר"י נתיב ל"א ח"ב ונ"י ריש פרק המניח, וע"ל ריש סימן יא).