סימן כח: כיצד מאיימין העדים ואין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין
סעיף א
כל מי שיודע עדות לחברו וראוי להעידו ויש לחברו תועלת בעדותו, חייב להעיד אם יתבענו שיעיד לו (בבית דין תוס' וב"י), בין שיש עד אחר עמו, בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו, פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים.
הגה: ועד אחד לא יעיד אלא בדבר ממון שמביא אחד לידי שבועה או בדבר אסור לאפרושי מאיסורא, אבל אם כבר נעשה האסור לא יעיד דאינו אלא כמוציא שם רע על חברו (הגה"מ פ"ה מהלכות עדות). ואסור לאדם להעיד בדבר שאינו יודע אע"פ שאמר לו אדם שיודע בו שאינו משקר, ואפילו אמר לו בא ועמוד עם עד אחד שיש לי ולא תעיד, רק שיפחד בעל חובי ויסבור שיש לי ב' עדים ויודה לי, לא ישמע לו (טור).
סעיף ב
אדם רשאי להחרים בבית הכנסת על כל מי שיודע לו עדות שיבא ויעיד.
הגה: אבל לא יוכל להשביען אלא אם לא יגיד ונשא עונו (תשובת רשב"א סי' תרנ"ח), מיהו אם נראה לבית דין צורך שעה להשביען שיגידו האמת, הרשות בידן (ב"י בשם הרא"ש, ועיין לעיל סימן ע"ז סעיף ג' ולקמן סימן ע"א סעיף ז' ח'). יש אומרים כשנותנים חרם בעדות, אף הקרובים צריכים להעיד (מרדכי ריש פ' שבועת העדות), ואפילו בעל דבר בעצמו צריך להעיד (טור סי' י"ו), ויש חולקין (תשובת הרשב"א סימן תרנ"ז ותשובת הרא"ש כ' ו' סימן כ') וכן עיקר (ועיין בית דין סי' רל"ב שר שצוה לתת חרם בעדות).
סעיף ג
אם עכו"ם תובע ישראל ויש ישראל יודע עדות לעכו"ם נגד ישראל, ואין עד אלא הוא, והעכו"ם תובעו שיעיד לו, במקום שדיני העכו"ם לחייב ממון ע"פ עד אחד, אסור להעיד לו, ואם העיד משמתין אותו.
הגה: אבל אינו חייב לשלם דיכול לומר אמת העדתי, אבל אם יש לברר ששקר העיד חייב לשלם, ואם בעל דבר מודה שאמת העיד אין משמתין אותו (הגהות מרדכי דב"ק). ואם מתחלה יחדו העכו"ם לישראל להיות עד איכא חילול ה' אם לא יעיד לו (ויעיד לו).
סעיף ד
ישראל התובע לעכו"ם, וכופר, ויש לעכו"ם עד אחד, מותר להעיד לו אם יתבעהו.
הגה: וכל שכן ששני עדים יכולין להעיד שהרי גם בדין ישראל יתחייב על פיהם, וכן במקום שאין מוציאין ממון ע"פ עד אחד, יכולים להעיד (שם בגמ'). ב' קרובים שהרי הם כעד אחד, דהרי בדיננו אין אנו מוציאין ממון על פי עד אחד (הגהת מרדכי דב"ק).
סעיף ה
ת"ח שיודע עדות לישראל ותבעו שיעיד לפני בית דין קטן ממנו אם הוא עדות ממון אינו חייב לילך להעיד (אלא הם שולחין אליו ומעיד) (רבינו ירוחם נ' ב' ח' ב'), אבל אם יש בו צד אפרושי מאיסורא חייב לילך ולהעיד. וכל מי שיש לו ראיה בעדים מטפל בהם להביאם לבית דין ואם ידעו בית דין שבעל דינו אלם וטען התובע שהעדים מפחדים מבעל דינו לבא להעיד, (ויש הוכחה לדבריו) (טור), הרי בית דין כופים את בעל דינו שיביא הוא העדים, וכן כל כיוצא בדברים אלו דנין בהם לאלם. צריכים העדים לכתחלה להעיד מעומד ואם העד ת"ח מושיבין אותו (וע"ל סוף סימן זה).
סעיף ו
צריכים הדיינים לכתחלה להיות יושבים בשעת קבלת העדות. צריך שיבינו הדיינים לשון העדות שלא ישמעו מפי המתורגמן, ואם מבינים מה שהם אומרים אפילו אם אינם יודעים להשיב מותר להעמיד תורגמן ביניהם (וע"ל סי' י"ז סעיף ו').
סעיף ז
מאיימין (פירוש: מטילין אימה) על העדים בפני הכל ומודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעוה"ז ובעוה"ב ושהוא בזוי בעיני שוכריו.
סעיף ח
אחר כך מוציאין את כל אדם לחוץ ומשיירים את הגדול שבעדים, ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב, לזה אם אמר הוא אמר לי חייב אני לו או איש פלוני שהוא כשר ונאמן אמר לי שהוא חייב לו, לא אמר כלום, עד שיאמר שהוא בעצמו ראה שהלוה לו, או שיאמר: בפני הודה לו שהוא חייב.
סעיף ט
אח"כ מכניסין העד השני ובודקין אותו, אם העיד כמו חברו נושאים ונותנים בדבר וגומרין הדין.
סעיף י
אם העדים אומרים עדות מכוונת בלשון אחד ממש, יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיונו לשונם וצריך לחקור ולדרוש אותם.
הגה: ואם העד האחד אמר עדותו והשני אמר אף אני כמוהו ידעתי לא מהני אלא אם כן הלך למדינת הים וא"א לו להעיד בפירוש (רבי' ירוחם נ"ב ח"ב ומרדכי פ' נגמר הדין).
סעיף יא
העדים ששלחו עדותן בכתב לבית דין אינו עדות, דכתיב: על פי שנים עדים (דבר' יז, ו), מפיהם ולא מפי כתבם.
הגה: וכן נוהגים, ודלא כיש מכשירין אם העדים ראוין להעיד ואינם אלמים (טור בר"ת).
סעיף יב
חותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אע"פ שאין העדים קיימין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין (ועיין לקמן סי' ס"א סעיף ב' איזה דבר מיקרי שטר גם לקמן סי' מ"ו סעיף י').
סעיף יג
כל זמן שזוכר האדם יכול להעיד לעולם ואינו חושש שמא מתוך שנתיישן הדבר הרבה אינו זוכרו על בוריו אפילו אינו נזכר לעדות אלא מתוך הכתב שכשמסרוהו לו. כתבו בפנקסו לזכרון דברים ושכח הדבר ואינו נזכר אלא מתוך הכתב, יכול להעיד, והוא שאחר שראה הכתב נזכר לדבר (ועיין לקמן סימן מ"ו סעיף י').
סעיף יד
וכן אם נזכר לדבר ע"י אחר שהזכירו לו, יכול להעיד אפילו היה המזכיר העד השני. אבל אם הבעל דין בעצמו מזכירו ונזכר, לא יעיד. ואם העד ת"ח אף אם הבעל דין בעצמו מזכירו שפיר דמי שודאי אי לא היה נזכר לא היה מעיד.
סעיף טו
אין מקבלין עדות שלא בפני בעל דין ואם קבלו אין דנין על פיו.
הגה: וחוזרין ומגידין בפניו, ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה, הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו, אע"פ שהגידו בראשונה על פי החרם, דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי, וחוזרין ומגידין (ב"י בשם ר' מנחם) ויש חולקים ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו, כשר בדיעבד (ר"י נ"ב ח"ב ומרדכי פ' הגוזל בתרא), ולכן אם הבעל דין הוא אלם, והעדים יראים להגיד לפניו מקבלין העדות שלא בפניו, ודנין על פיו (פסקי מהרא"י סימן קע"ה וקע"ז), מיהו אם אפשר לכוף האלם (כדרך שנתבאר לעיל סימן זה סעיף ה) עדיף טפי. יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין היינו בדיני ממונות, אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם יתקוטטו עם העדים וגם יתקוטטו זה עם זה, תקנו הגאונים שמקבלים עדות שלא בפניהם וגם לא יגלו מי הם העדים (הגהת מרדכי), ולי נראה דדוקא כשאין הבית דין רוצים לדון אחד מהם ע"פ הדין ולענוש רק להשקיט הקטטה ולהורות כפי צורך המריבה, אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהן, אין לקבל העדות אלא בפניו (וכמו שנתבאר באה"ע סי' י"א סעי' ד).
סעיף טז
היה הבעל דין חולה או שהיו העדים חולים מקבלים שלא בפניו, ואם היו העדים מבקשים לילך למדינת הים ושלחו לבעל דין ולא בא או שאינו מצוי בעיר, הרי אלו מקבלים עדים שלא בפניו.
הגה: אבל אם לא הודיעו אותו לא (טור), ודוקא שאין לחוש שהעדים ילכו קודם שיודיעו אותו (מרדכי בשם ראב"ן ור"י, וכמו שיתבאר לקמן בסמוך). ואם היה הנתבע חולה, אין מקבלין עדות שלא בפניו, אע"פ שיש לחוש שיפלו הנכסים קמי יתמי ולא יוכל לדון עמהם, (כמו שיתבאר בסי' ק"י, טור). ויש אומרים דכל ששלחו אחריו ולא בא לבית דין מהני ומקבלין עדות שלא בפניו אם פתחו ליה בדינא או אפילו לא פתחו ליה בדינא וצריך לדון לפני אותן דיינים (כדרך שנתבאר סימן י"ד, ר"י נתיב ב' ח"א), וכן אם היה דבר נחוץ וא"א לקבל העדות אחר כך כגון שהיו העדים חולים או התובע חולה ויש לחוש שימות (טור), וכן אם העדים הולכים למדינת הים ואין יכולין להמתין עד שיודיעו אותו מקבלין אע"פ שלא שלחו אליו (נ"י ומרדכי פרק הגוזל בתרא הראב"ד והרשב"א וכן נראה ממה שפסק לקמן סי' ק"מ סעיף י').
סעיף יז
ראובן שתובע את שמעון ועדיו במקום אחר, יאמרו בית דין לשמעון אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו, ואם לאו יקבלו בית דין שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לבית דין שבמקום הבעלי דינין ע"פ אותו קבלה.
הגה: וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת, ואין שהות לשלוח אחריו, או שלא ימצא העדות אחר כך, גובין בפני בית דין שלא בפני בעל דין, ודנין על פי העדות ההיא (א"ז). וכן המנהג פשוט במדינות אלו, אף על פי שיש חולקים וסבירא להו דאפילו במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו, אין מקבלין אלא אם כן שלחו לו תחילה, אין נוהגין כן, אלא כאשר נתבאר.
סעיף יח
לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, אלא בתובע שמביא עדים על תביעתו, אבל המביא עדים לפטור את עצמו מקבלים.
סעיף יט
אין מקבלין עדות על קטן, אפילו בפניו, דכיון דקטן הוא, בפניו כשלא בפניו דמי. ויתבארו פרטי דין זה בסי' ק"י.
סעיף כ
אין שנים ראויין לקבלת עדות, ואם קבלו, לא עשו כלום.
סעיף כא
קבלת עדות צריך ג' מומחים יודעים הלכות עדות כשר ופסול, וזהירין בקבלתן לכוין עדות כל אחד, כדתנן הוי זהיר בדבריך שמא מתוכן ילמדו לשקר, וכל המקבל עדות ואינו ראוי לדון, כאילו קבל עדות שקר, ואינו ראוי לדון על פי אותו שטר. (אלא סומכין על העדים עצמן) (טור).
סעיף כב
נכון למקבלי עדות לפרסם בשטר קבלת העדות מי הם העדים. (מיהו אם לא כתבו מי הם העדים, לא הפסידו) (שם בתשו' רמב"ן ס' קי"ד).
סעיף כג
אם רצו הצבור לתקן שהשני סופרים מקבלים עדות ומגבין על פיהם, וכן אם רצו שאם יפטר העד שהוזמן להעיד עם הסופר שתעלה חתימת הסופר כשני עדים, תקנתם קיימת.
הגה: כי בכל דברים כאלה רשות לצבור לתקן בעירם הטוב בעיניהם.
סעיף כד
מי שטוען שיש לו שני כיתי עדים, ואמרו הכת האחת שאינם יודעים כלום, לא הפסיד זכותו ומביא כת שנייה. אין מקבלין עדות אלא ביום ואם קבלוהו בלילה אפילו היו עדיו רדופים לילך למדינת הים אין דנין על פי אותה קבלה.
הגה: מיהו אם קבלו עליהם בעלי הדינין לקבל העדות בלילה, מקבלים אפילו לכתחלה (בית יוסף בשם הרשב"א).
סעיף כה
אין מקבלין עדות קודם שישיב הנתבע לתביעת התובע, לפי שאולי יודה הנתבע ולא יהא צריך עדים, ואטרוחי בית דין לא מטרחינן.
סעיף כו
אם קבלו עדים מעומד מה שעשה עשוי, ואם היו נסמכים על העמוד אפילו לכתחלה מותר דסמיכה כישיבה ובסימן י"ז נתבאר שעכשיו נהגו להושיב העדים.