סימן לה: פסול סומא וחרש שוטה וקטן

 סעיף א

קטן פסול להעיד אפילו היה נבון וחכם עד שיביא שתי שערות אחר י"ג שנים גמורות, ואם שהו מלבודקו זמן רב אחר שהיה לו י"ג שנה ובדקוהו ונמצאו לו שתי שערות הוא בחזקת גדול משעה שהיה לו י"ג שנה, ואם נתמלא זקנו אין צריך בדיקה.

סעיף ב

הגיע לעשרים שנה ולא הביא שתי שערות ונולד בו סימן מסימני סריס, הרי הוא גדול, ויעיד, ואם לא נולד בו לא יעיד עד רוב שנותיו.

סעיף ג

בן י"ג שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן, אין עדותו עדות בקרקעות אבל במטלטלים עדותו עדות.

סעיף ד

מי שהיה יודע בעדות כשהוא קטן, והעיד בה כשהוא גדול אינו כלום, ויש דברים שסומכים בהם על עדות שמעיד כשהוא גדול שראה בקטנות, ואלו הם: נאמן לומר זה כתב ידו של אבי או של רבי או של אחי, ויש מי שאומר דעל כתב של אלו נאמן אבל לא על של אחרים.

סעיף ה

ונאמן לומר זכורני באשת פלוני שנעשה לה מנהג הבתולות כשנשאת, ונאמן לומר המקום הזה בית הפרס (פירוש: שדה שנאבד או שנחרש בה קבר והוא לשון פרוסה שנפרסו ונתרוצצו בה עצמות מתים).

סעיף ו

ונאמן לומר (אפילו הוא לבדו) (טור) עד כאן היינו באים בשבת, כיון שתחומים דרבנן (הגהות אלפסי פ"ב דכתובות) והוא הדין בשאר איסורי דרבנן. ונאמן לומר שהיה פלוני יוצא מבית הספר לטבול לאכול תרומתו לערב ושהיה חולק עמנו תרומה, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן ע"י עצמו, ושאמר לי אבא משפחה זו כשרה משפחה זו פסולה, (או שעשו איזה סימן להודיע שאחד מן המשפחה נשא פסולה (טור, כמו שנתבאר באבן העזר סי' ב').

סעיף ז

וכל אלו אם עכו"ם או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר, אינו נאמן.

סעיף ח

שוטה פסול, ולא שוטה שהוא הולך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד (אלא) כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מהדברים, אע"פ שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים, הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב.

סעיף ט

הנכפה (פירוש: המוכרח ליפול לארץ מחמת חולי המשגע אותו לעתים) בעת כפייתו פסול, ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד, שהרי יש נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטורפת וצריך להתיישב בעדות הנכפים הרבה.

סעיף י

הפתאים ביותר שאינן מכירין דברים שסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שמבינים שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם, והמשתגעים ביותר, הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי מה שיראה לדיין, שאי אפשר לכוון הדעת בכתב.

סעיף יא

חרש פסול, אחד מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר ודעתו נכונה, מפני שצריך להעיד בבית דין בפיו ושיהיה ראוי לשמוע דברי הדיינים והאיום שמאיימים עליו, וכן אם נשתתק, אע"פ שנבדק כדרך שבודקים לענין גיטין ונמצאת עדותו מכוונת, והעיד בפנינו בכתב ידו, אינו עדות כלל חוץ מעדות אשה, לפי שבעגונה הקילו.

סעיף יב

סומא בשתי עיניו אע"פ שמכיר הקול והאנשים ומכוונת עדותו, פסול.

סעיף יג

היה חרש או שוטה או סומא בשעה שנמסר לו העדות ובריא בשעת העדאת העדות, או איפכא, פסולים, אבל אם היה בריא בשעה שנמסר לו העדות ובשעת העדאת העדות אף על פי שבאמצע נתחרש או נשתטה או נסתמה מאחר שתחלתו וסופו בכשרות כשר.

סעיף יד

אשה פסולה, וטומטום ואנדרוגינוס פסולים מספק, וכל מי שהוא ספק כשר ספק פסול, הרי הוא פסול.

הגה: וכל אלו הפסולים פסולים אפילו במקום דלא שכיחא אנשים כשרים להעיד (הרשב"א בתשובה והרמב"ן בתשובה והרמב"ם בפ"ח מהלכות נזקי ממון וכן כתב הב"י), וכל זה מדינא אבל יש אומרים דתקנת קדמונים הוא דבמקום שאין אנשים רגילים להיות כגון בבית הכנסת של נשים או בשאר דבר אקראי שאשה רגילה ולא אנשים כגון לומר שבגדים אלו לבשה אשה פלונית והן שלה ואין רגילים אנשים לדקדק בזה, נשים נאמנות (ת"ה סי' שצ"ג ואגודה פרק עשרה יוחסין), ולכן יש מי שכתב אפילו אשה יחידה או קרוב או קטן נאמנים בענין הכאה ובזיון ת"ח או שאר קטטות ומסירות לפי שאין דרך להזמין עדים כשרים לזה ואין פנאי להזמין (מהרי"ק שורש קע"ט ומהר"ם מריזבורג וכל בו סימן קי"ו), והוא שהתובע טוען ברי (מהרי"ק שורש כ"ג, וע"ל סכ"ח סט"ו בהג"ה).