סימן שנו: אסור לקנות שום דבר מהגנב והקונה מגנב מפורסם או אינו מפורסם

 סעיף א

אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. (וכן אסור לסייע לגנב בשום דבר כדי שיגנוב (ב"י בשם ריב"ש סימן ק"ח).

סעיף ב

הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים (וע"ל סימן שס"ח), ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעלים, והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב, מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב, ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק (טור ס"ד בשם רי"ף ורמב"ם), ואין הבעלים נותנים ללוקח כלום, אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן לו.

הגה: ויש אומרים דאף בגנב מפורסם עשו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו, אלא אם כן ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב, שאז צריך להחזיר בלא דמים (טור בשם הרא"ש ור"י), ואפילו הגנב אין צריך להחזיר לו מעותיו, דודאי נתן לו לשם מתנה, הואיל וידע שאינו שלו וקנאה (מרדכי פרק הגוזל בתרא), ואם אמר הלוקח לטובה נתכוונתי, נאמן וצריך להחזיר לו מעותיו אפילו בגנב מפורסם, לכולי עלמא (מרדכי ותוספות פרק הנ"ל והגהות מיימוני פ"ה דגניבה).

סעיף ג

נתיאשו הבעלים מהגניבה, בין שנתיאשו ואחר כך מכר בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה לוקח ביאוש ושינוי (רשות), (ויש אומרים דאם נתייאש לאחר שמכר לא קנה לוקח, דאין יאוש ושינוי רשות קונה אלא אם נתייאש קודם שמכר (טור סימן שנ"ג בשם הרא"ש), וכן נראה לי להורות (וע"ל סימן שס"ג), ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעלים, אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל, לא חפץ ולא דמים אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם.

הגה: פירוש דהרי הבעלים צריכין ליתן ללוקח דמי המקח ומשום תקנת השוק, ולכן המותר מדמי המקח צריך ליתן לו לפי סברא זו, אלא דיש חולקין וסבירא להו דיאוש ושינוי רשות קונה לגמרי ואין צריך ליתן לו הדמים (וע"ל סימן שנ"ג).

סעיף ד

בזמן שהלוקח עושה דין עם בעל הבית, אם אין עדים בכמה קנה, נשבע הלוקח בנקיטת חפץ בכמה לקח, ונוטל מהבעלים.

סעיף ה

בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב, והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך, והוא אומר: לא מכרתי לך אלא בפחות מזה, הלוקח נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל מהגנב.

סעיף ו

גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהקיפו, אין בזה תקנת השוק, אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים, וישאר חוב אלו על הגנב, כמו שהיה.

סעיף ז

משכן הגניבה, בין שמשכנה יתר על דמיה או בפחות מדמיה, הבעלים נותנים לבעל המשכון (מעותיו) וחוזרים ועושים דין עם הגנב, אלא אם כן היה גנב מפורסם כמו שנתבאר.

הגה: וכן אומן שנותנים לו כלים לתקן, והשכינם, צריכין הבעלים ליתן לו מעותיו, אבל לא הריבית שעולה עליו, דלא עשו תקנת השוק על הריבית. ואפילו למאן דאמר: אומן קונה בשבח כלי, לא נאמר דהרי הוא של אומן ולא של בעלים, דמכל מקום צריך להחזירו לבעלים מכח דינא דמלכותא, דהכי נהיגי עכשיו להחזיר כל גניבה אפילו לאחר יאוש ושינוי רשות מכח דינא דמלכותא (וע"ל סימן שו ס"ב), ובמקום דנהגו שיתן לו הריבית, צריך ליתן לו גם הריבית (תורת הבית סימן ש"ע, ועיין שם סימן קל"ו, ועיין לקמן סימן שס"ח).

סעיף ח

הלוקח מגנב שאינו מפורסם, בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה, הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה, מפני תקנת השוק, כמו שנתבאר.

סעיף ט

היה נושה בגנב מאה זוז, וגנב והביא לבעל חובו ונתן לו מאה אחרים, הרי הגניבה חוזרת לבעליה, ואומרים (לו): לך ותבע הגנב במאתים, שלא נתת לו המאה האחרים מפני החפץ שהביא לך בלבד, כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה. והני מילי כשנתן לו החפץ סתם, אבל אם פירש ואמר: הלוני על חפץ זה מנה, ודאי זו היא משכונא שעשו בה תקנת השוק, ויחרימו סתם שכך היה.

סעיף י

לקח מגנב שאינו מפורסם, במאה, ומכר לאחר במאה ועשרים, והוכר הגנב, בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים, ונוטל גניבתו, וחוזר הבעל ונוטל מהמוכר עשרים שהרויח, ונוטל המאה מהגנב. ואם גנב מפורסם הוא, נוטל המאה ועשרים מהתגר שלקח מהגנב, והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן. והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי, ואפילו מאה, שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר, ונוטל הקרן מהגנב, וכל הדברים האלו לפני יאוש, כמו שנתבאר.

הגה: ישראל שקנה מן הגנב ומכרו לישראל אחר, ובא עכו"ם ואמר שנגנב ממנו, והוציאו מלוקח שני בדיניהם, אם הגנב מפורסם צריך הישראל ראשון להחזיר לשני מעותיו, ואם אינו מפורסם אין צריך להחזיר לשני מעותיו, דיכול לומר: שמא העכו"ם משקר (מרדכי פרק הגוזל בתרא. ועיין לעיל סימן רכ"ד).