סימן ק: המבקש זמן לפרעון כמה זמן נותנין לו, ואם לא בא בזמנו, והמסרב צווי בית דין
סעיף א
לוה שאמר הריני משלם קבעו לי זמן כדי שאלוה מאחר או אמשכן או אמכור ואביא מעות, קובעין לו זמן שלשים יום.
הגה: ואם נראה לדיין שלא יספיק לו ל' יום יוסיף לו, ואם אין צריך כל כך יפחות לו (טור בשם תשובת הרי"ף), ואם אומר התובע שצריך לילך לדרכו ולא יוכל להמתין על הזמן אומרים לו שיעשה שליח שימתין עד הזמן (שם ת' הרא"ש כלל פ"א סי' ג), ואין מחייבים אותו ליתן משכון, שאילו היו שם מטלטלים מיד היו בית דין גובים מהם, ואם רצה המלוה להחרים על מי שיש לו מעות או מטלטלים, ומפליג אותו בדברים, הרי זה מחרים ואין מחייבים הלוה להביא ערב עד שיתן, אלא אם כן נראה לדיין שיש לחוש שמא יבריח או ישמט.
הגה: ודוקא לפרעון נותנים זמן אבל אין נותנין זמן לשבועה, אלא ביום הכניסה הראשון יש לו לישבע (מרדכי פרק בתרא דב"מ), וכן אין נותנין זמן לשאר דברים ששעבד אדם עצמו לעשות דבר לזמן פלוני בקנס, ומיד שהגיע הזמן נתחייב בקנס, או שיעשה מה שנתחייב (תשובת רשב"א תתקל"ג).
סעיף ב
יש אומרים שהקובע זמן לפרעון חובו והגיע הזמן אין נותנים לו זמן אחר, ויש אומרים שגם לזה נותנים זמן שלשים יום.
הגה: ואפילו בא ותבעו שלשים יום קודם הזמן, מכל מקום צריכים ליתן לו שלשים מיום הזמן (מרדכי פרק הנ"ל).
סעיף ג
שלמו השלשים יום ולא הביא, בית דין כותבין אדרכתא מיד על נכסיו, ואם לא ימצאו לו נכסים, אין מנדין אותו. אבל אם יאמר: איני רוצה לשלם, כותבין אדרכתא על נכסיו, ואם אין מוצאים לו נכסים מתרין בו בה"ב ואחר כך מנדין אותו ועומד (בנידויו) עד שישלם לו או עד שיטעון שאין לו כלום וישבע על זה, ואם עמד בנדויו שלשים יום ולא תבעו להתיר נידויו, מנדין אותו עוד שלשים יום, ואם עמד בהם מחרימים אותו, ומשפטי הנידוי והחרם נתבאר בטור יו"ד סימן של"ד.