סימן קב: מאיזה קרקע מגבין החוב לבעל החוב
סעיף א
בא המלוה לגבות קרקע, מגבין לו מן הבינונית שבנכסי הלוה, דבשלו הם שמין.
סעיף ב
היו לו שלשה או ארבע שדות בינונית, לא יוכל לומר: תן לי משדה פלונית שהיא חביבה עלי, אלא ברשות הלוה הוא ליתן לו מאיזה שירצה, אם חפץ המלוה בזיבורית, ואומר לו: תן לי זיבורית טפי פורתא, שומעין לו ונוטלה בזולא דהשתא ולא ביוקרא דלקמיה.
הגה: ויש אומרים דאין כופין אותו ליתן לו זיבורית, אלא אם רוצה ליתן לו ביוקרא דלקמיה, כופין אותו ליתן לו בזולא דהשתא. (טור בשם הרא"ש).
סעיף ג
אם אומר המלוה: תן לי עידית בציר פורתא (פירוש: מעט פחות) אין כופין אותו ליתנה לו אפילו ביוקרא דלקמיה. אם אין ללוה אלא עידית, אינו יכול למכרם ולקנות בינונית להגבות לבעל חובו, אלא מגבין לו מהעידית, ואפילו יש לו עידית במקומו ובינונית במקום אחר, אינו יכול לומר לו שיטול מהבינונית שיש לו במקום אחר, אלא צריך ליתן לו מעידית שבמקום הבעל חוב.
סעיף ד
אין לו אלא עידית או בינונית או זיבורית, יקחנה כמו שהיא. אם יש לו עידית ובינונית, יתן לו בינונית. יש לו עידית וזבורית, לא יתן לו אלא זיבורית. יש לו זיבורית ובינונית אם היה לו עידית בשעה שלוה ומכרה, צריך ליתן לו בינונית, ואם לאו, יתן לו זבורית.
סעיף ה
היה לו עידית בינונית וזבורית, והתנה עמו לפרוע מהעידית, והיתה לו עידי עידית ונפסדה, וקיימא עידית במקום עידי עידית, אינו פורעו אלא מהבינונית.