סימן קג: שמין קרקע של לוה, ואם טעו בשומא, ושומא הדרה לעולם

 סעיף א

כששמין השלשה שמאין קרקע הלוה, אין שמין אלא כפי הזמן וכפי השעה שנמכרים הקרקעות או באותו מקום.

הגה: ואם אין הקרקע מגיע לו כולה, כגון שאין לו בחוב אלא מנה, והקרקע ביחד נישומת בחמש מאות זהובים, אין אומרים לו תן חמישית הקרקע, אלא שמין כמה שיכול למכור מזאת הקרקע, או הבית במאה זהובים, ונותנין למלוה. כללו של דבר אין שמין לו אלא דבר שיוכל למכור מיד ולגבות חובו, ואין חוששין להפסד הלוה (תשובת הרא"ש כלל כ סימן ט וע"ל סעיף ה), ואחר כך מכריזין עליה כפי מה שיראו, עד שיפסקו המוסיפים, ואם קרקע זה היה טורף המלוה מהלקוחות, צריכים להכריז עליה שלשים יום, כדרך שמכריזין על נכסי יתומים (וע"ל ריש סי' ק"ט) ובאים הלוקחים וקוצבים דמים כרצונם, אם מצאו בה בשומת בית דין או יתר, לוקחים הדמים ונותנים אותן למלוה, ואם רצה המלוה לקחתה באותו סך, הוא קודם. ואם לא מצאו בה כדי שומתן, מחליטים אותה למלוה בכדי שומתן.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דהוא הדין אם בא לגבות מבני חרי, דכיון שנמכר שלא מדעתו בבית דין, צריך שומא והכרזה כמו בשל יתומים (טור וב"י בשם התרומות).

סעיף ב

שלשה שירדו לשום, אחד אומר: במנה, ושנים אומרים: במאתים, או אחד אומר: במאתיים ושנים אומרים: במנה, בטל יחיד במיעוטו. אחד אומר במנה ואחד אומר בשמונים ואחד אומר בק"כ, נידון במנה, מפני שאנו ממצעים מה שיש בין המועט למרובה, ומוסיפין על המועט המחצית, וגורעין מהמרובה המחצית, וכיון שבין האומר שמונים לאומר ק"כ יש ארבעים, כשאתה מוסיף על המועט המחצית וגורעין מהמרובה המחצית נמצא שהוא נידון במאה, ולפי זה אם אחד אומר במנה, ואחד אומר בתשעים, ואחד אומר בק"ל, נידון בק"י, ועל דרך זו שמין ביניהם לעולם.

סעיף ג

שמוה שלשה ואומר המלוה ישומו אותה שלשה אחרים הבקיאים יותר בשומא, אין שומעין לו.

הגה: ויכולין אלו שלשה השמאים להיות קרובים זה לזה (כן כתב הר"י בן הרא"ש).

סעיף ד

בית דין ששמו לטורף בנכסי לוקח וטעו בכל שהוא, מכרן בטל, אפילו הכריזו, אבל אם היו נכסים בני חורין, וטעו בשומא, דינם כבית דין שמכרו נכסי יתומים וטעו, שיתבאר בסימן ק"ט.

סעיף ה

אם החוב דבר מועט שלא יגיע למלוה בחובו חלק ראוי לפי מה שהוא. קרקע, בית או שדה או כרם כשיעור שיתבאר בסימן קעא, ואומר המלוה ללוה: או מכור לי מהנשאר לך כדי שיגיע לי שיעור הראוי לי או פרע לי מעותי, הדין עמו, ואם אין המלוה רוצה לקנות יותר מכדי חובו, ואומר פרע לי מעותי מאחר כי מה שהוא כדי חובי אין בו שיעור הראוי, הדין עמו וכופין את הלוה למכור הקרקע או למשכנו ויפרע לזה מעותיו.

הגה: ואין חוששין להפסד הלוה, ואין מרחמים בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט (תשובת רשב"א אלף קמ"ב). אם היה הדבר בהיפך, שלא נשאר ללוה כשיעור, אינו יכול לכוף למלוה שיקחנו במעות. אם היה טורף מלוה קרקע מהלוקח וכשיגבה חובו לא נשאר ללוקח כשיעור, יכול לכופו שיקחנו ממנו במעות.

סעיף ו

קרקע שעשו בית דין שומא והכרזה להוריד בו המלוה ואירע שנשתהה זמן שלא הורידוהו בו, כל זמן שלא החליטו בית דין הקרקע למלוה, אי אייקר או זילי ברשותו דלוה קאי, וצריך לעשות שומא אחרת והכרזה אחריו, ואם ירד המלוה לנכסי לוה והחזיק בהם, או מכרן, בלא בית דין אינו כלום. אפילו היתה משכונה בידו או אפותיקי מפורש, כיון שיכול לשלם לו מעות ולסלקו, ויש אומרים שאם עבר הזמן שקבע לו לפרוע, או שהיא משכונה מוחזקת ביד המלוה, יכול למכרה.

סעיף ז

מקום שנהגו לכתוב בשטרות שיוכל לירד לנכסי הלוה ולמכור בלא שומא והכרזה, אם נהגו שלא לירד ולמכור כי אם בשומא והכרזה, אין לירד ולמכור זולתם.

סעיף ח

אם ירד מלוה לנכסי לוה בלא רשות בית דין, אינו כלום, וכל הפירות שאכל מנכין לו מחובו.

סעיף ט

בית דין ששמו קרקע לבעל חוב, (אבל שומת מטלטלין לא הדרא) (טור סי"ח) בין בנכסי לוה בין במשועבדים שביד הלוקח, ולאחר זמן השיגה ידו של לוה או של נטרף או של יורשיהם והביאו לבעל חובו מעותיו, מסלקין אותו מאותה קרקע, אפילו שהתה ביד הבעל חובו כמה שנים.

הגה: ויש אומרים דלוקח לא יוכל לסלק לבעל חוב לאחר שגבה את הקרקע, דשומא לא הדרא אלא לבעליו כשגבה ממנו בני חורין, אבל לא ללוקח (טור בשם הרא"ש פרק מי שהיה נשוי). ואם המלוה סתר ובנה ולא השביח הקרקע בכך, אינו נוטל הוצאתו, ואם השביח מחמת הוצאה, נשבע ונוטל כדין היורד ברשות, ואם השביח מאליו כגון שנתייקר, אינו נותן אלא דמי חובו בלבד.

הגה: ויש אומרים דאם הוציא עליו והשביחה לא הדרא כלל ואם נתייקרה, לא הדרא אלא כשעת היוקר (טור בשם הרא"ש פרק המפקיד), ואם הוזל לא הפסיד המלוה, ואם רוצים לסלקו צריך לתת לו כל דמי חובו. ואם קנו מידו שלא לסלקו, שוב אינם יכולים לסלקו.

הגה: הגבה הלוה למלוה עצמו מרצונו בלא בית דין, לא מהדרינן ליה (טור סכ"ו).

סעיף י

קרקע ששמו אותה לבעל חוב ואחר כך שמוה בית דין לבעל חוב של זה המלוה, הרי זו חוזרת, ולא יהא כחו גדול מכח בעל חוב הראשון, ומיהו בזה יפה כחו, שאם שמוה לראשון במאה ושמוה לשני במאתיים, או אם שמוה לראשון במאתיים ולשני במאה, לעולם לא יחזירנה אלא בק"ק. קרקע ששמו לבעל חוב, ומכרה הבעל חוב או נתנה במתנה או ששמוה לבעל חוב מדעתו (ר"ן ונ"י ותוס') או שמת והורישה, אינה חוזרת.

הגה: ויש אומרים דאם מת והורישה, חוזרת, אם אין כאן אלא יורש אחד. אבל אם היו כאן יורשין הרבה, וחלקו ונפל לאחד בחלקו, שוב אינה חוזרת (טור בשם הרא"ש). שמו קרקע לאשה ונשאת, או ששמו ממנה ונשאת, בעל בנכסי אשתו כלוקח הוא, ולא מחזיר ולא מחזירין לו, (ויש אומרים דוקא כשמתה האשה) (טור סכ"ח וב"י בשם רש"י והרא"ש).

סעיף יא

היתה השומא בטעות, כגון: שומר חנם שפשע וחייבוהו לשלם ושמו קרקע שלו, ואחר כך נמצא שהפקדון היה ברשותו, או שנאבד ומצאו, לא הוי שומא, והדרא אפילו מכרה הראשון או הורישה, והוא הדין אם שמוה לבעל חוב בחובו ואחר כך נודע שהיו ללוה מעות מצויים, דהוי שומא בטעות, ואם ירצה המלוה יכוף ללוה שיקחנה ויתן לו מעותיו, אבל אם העשיר אחר כך, אינו יכול לכופו שיחזור ויקחנה.