סימן מז: מי שטען אמנה הוא או פרוע
סעיף א
מלוה שאמר על שטר שבידו שהוא אמנה או פרוע, אם הוא חייב לאחרים ואין לו ממה לפרוע אלא מזה השטר, וכתוב בו נאמנות, והוחזק השטר בבית דין או שהוא ביד שליש, אינו נאמן, ואפילו אם לא נודע בשעת הודאתו שהוא חייב לאחרים, ונודע אחר כך, אינו נאמן, כיון שהוא בא לחוב לאחרים; אפילו אם מפסיד גם לעצמו כגון שהשטר הוא ממאתים ואינו חייב לאחרים אלא מנה אינו נאמן, ואם אחר שאמר שטר אמנה הוא, פרע לבעל חובו ובא לגבות השטר מהלוה, רואים אם כשבעל חובו בא לגבות מזה השטר אמר שטר אמנה הוא, אז ודאי לא היתה כוונתו אלא לדחות בעל חובו (וחוזר וגובה בו, אבל אם מעצמו בלא תביעת בעל חובו) (טור) הודה ששטר אמנה הוא אינו חוזר וגובה בו.
סעיף ב
אם אמר המלוה זה השטר אמת הוא שהלוה צוה לעדים לכתוב בשטר אלף דינר והוא האמין בי שלא אתבע ממנו כי אם ת"ק דינרים, כשר, אבל אם אומר שטעו העדים כשכתבו אלף דינרים הרי השטר כחרס ואע"פ שיש נאמנות בשטר נשבע הלוה היסת ונפטר. (ואם אומר על שטר שבידו שהוא של אחרים ע"ל סי' צ"ט).