סימן נו: דין שלישות

 סעיף א

שליש, בזמן ששלישותו בידו, נאמן כשני עדים, אפילו אם הוא קרוב, ואין צריך לישבע.

הגה: ואפילו כתבו ענין השלישית בשטר, לא נאמר שלא סמכו על ענין השליש, אלא גם בזה השליש נאמן (ב"י בשם הרשב"א), ואעפ"י שעבר הזמן שהיה לו להחזירו לאחד (מהן) ולא החזיר, עדיין שליש הוא ונאמן, ואפילו הכחישו אחד מהם ואמר שלא עשאו שליש, השליש נאמן, ואפילו הכחישו שניהם, השליש נאמן, והוא שלא יהיה ביניהם ובין השליש הכחשה בסך המעות שבידו, דאם כן הוה ליה נוגע בדבר ואינו נאמן.

הגה: במקום שאין לו מגו, אבל במקום שיש לו מיגו, נאמן (מרדכי פרק החובל), ויכולים להשביעו אפילו בטענת שמא (הגהות מרדכי דגיטין). שטר שהיה ביד שליש והוציא מתחת ידו בבית דין ואמר: פרוע הוא, אע"פ שהשטר מקויים, נאמן, שאילו רצה היה שורפו או קורעו, וכן אם מת השליש ונמצא כתב יוצא מתחת ידי השליש ששטר זה המונח אצלו פרוע הוא (הרי זה פרוע) אע"פ שאין עדים על הכתב (וע"ל סימן ס"ה מדינין אלו), אבל כתב שיצא מתחת ידי המלוה ששטר פלוני פרוע אפילו היה בכתב ידי המלוה, אינו אלא כמשחק. (התובע ישלם שכר השלישות) (הגהות מרדכי ס"פ זה בורר).

סעיף ב

הכחישוהו עדים ואמרו לו על תנאי זה היית שליש ביניהם, העדים נאמנים, במה דברים אמורים, כשאומר השליש ביום פלוני נמסר בידי השלישות בתנאי כך וכך, והעדים מכחישים אותו. אבל אם אומר בתנאי כך וכך הוא בידי, סתם אפילו שאומרים העדים כשנמסר לידו לא היו התנאים כן, השליש נאמן, דשמא אחר כך באו לפניו והתנו בענין זה, אע"פ שאין השליש טוען בפירוש כן, אנן טענינן ליה כן, כדי שלא יהיה מוכחש מהעדים.

הגה: ואין חילוק לענין שליש בין אם שניהם נתנו בידו או שהמלוה נתנו בידו להיות שליש ביניהם (ב"י בשם תשובת הרשב"א).

סעיף ג

אין לו ליתן השלישות אלא בפני בית דין ויפרש להם ענין השלישות שמא יפול ביניהם מחלוקת ואם יוציא השלישות מתחת ידו לא יהיה נאמן אלא כעד אחד, לפיכך צריך שיכתבו בית דין ויחתמו הענין.

הגה: (טור ס"א בשם בעל העיטור) והא דנאמן כעד אחד אע"פ שאין שלישותו בידו, דוקא בששניהם נסתלקו מעליו ואין להם תרעומת עליו, אבל אם יש להם תרעומת עליו בענין השלישות שהיה בידו, הוי נוגע בעדות ואינו נאמן כלל, וכן אם היה קרוב או פסול (טור).

סעיף ד

שטר שיוצא מתחת יד שליש והלוה טוען שהוא מזוייף או פרוע, אם אין יכולים לקיים חתימת העדים, אע"פ שהשליש מעיד שהמלוה והלוה מסרוהו לו ואמרו לו שכך וכך נשאר עדיין לפרוע משטר זה, אינו נאמן.

סעיף ה

שליש שהושלש שטר בידו שיפרענו ביום פלוני, ועבר הזמן, וטוען הלוה שפרעו בזמנו, או שמת הלוה, הרי הוא בחזקת שאינו פרוע ומחזירו למלוה. ואם מת הלוה, לא יפרע אלא בשבועה, כדין הבא ליפרע מן היתומים. מי שחייב עצמו בשטר בקנין לחברו והפקידו החייב ביד אחר בסתר, ומת המפקיד, הרי זה לא יתננו למלוה וגם לא יחזירנו ליורשי לוה.

סעיף ו

שליש הנעשה ע"י שליח כגון שבא הלוה עם אחר שבידו משכון או שטר, ואמר ליה: המלוה עשאני שליח להביא זה אליך למסרו בידך על תנאי כך וכך וקבלו השליש, ואח"כ בא המלוה והכחיש השליחות ואמר שלא עשאו שליח לדבר זה מעולם, יעשה שליש מה שאמר לו השליח.

הגה: ואם לא הכחישו ענין השליחות רק כי השליש לא רצה לקבל השלישות, ונשאר ביד השליח, אין לשליח דין שליש, אלא כשליח בעלמא, ויחזיר למי שנתן לו (ב"י בשם תשובת הרשב"א). השליש יעשה תמיד כפי מה שהושלש בידו, אע"פ שיש לאחד אח"כ טענה בדבר, כיצד, הרי ראובן שהשווה עצמו עם שמעון שחייב לו (שישלם לו) על זמנים, והפקיד השטר ביד לוי, והתנה שאם לא יפרע לו זמן אחד יחזיר לו לוי שטרו ויגבה הכל בפעם אחת, ולא פרע לו שמעון זמן אחד, יחזיר לו לוי שטרו, אע"פ שיודע שיהיו לשמעון טענות על זה, כי אין לוי דיין בדבר רק שליש, לכן יחזיר לראובן שטרו, וקודם שיוציאנו מידו יאמר לפני עדים היאך בא השטר לידו ועל איזה תנאי, והעדים יכתבו ויחתמו ויתנו הענין לשליש, והוא ימסרנו לשמעון, והוא יטעון אח"כ מה שירצה (טור בשם תשו' הרא"ש כלל ק"ה סימן ו'), ולכן כל שהחזיר השליש השטר, אין לחוש שנעשה שלא כדין ושלא היה בקי בדין השלישות, אלא אם כן אתייליד ריעותא (תשובת רשב"א סימן תתק"א).

סעיף ז

אשה הנושאת ונותנת בתוך הבית ואפוטרופוס הממונה על נכסי בעל הבית ומת בעל הבית, ויודעים שהיו לבעל הבית נכסים של אחרים והממון נשאר בידם, ויודעים של מי הם, חייבים להחזיר לכל אחד מהם שלו, ואם לא החזירו ובאו לבית דין מהימנו במגו.