סימן נח: מי שהוציא שטר חוב על חברו וטענת סטראי

 סעיף א

המוציא שטר מקויים על חברו ואמר לו פרעתיך ואמר לו אמת שפרעתני אבל מלוה אחר יש לי עליך על פה ובשבילם קבלתים וזה השטר עדיין בחזקתו עומד, אם לא נתנו לו בפני עדים נאמן, והשטר עדיין בחזקתו וגובה בו בלא שבועה, אם יש בו נאמנות, ואם אח"כ יתבענו שלקח ממנו שלא כדין, נשבע היסת, ונפטר. ואם אין בו נאמנות, אינו נוטל אלא בשבועה, ואם לא פרעו הלוה עצמו, אלא שלחם ע"י שליח, בין שאמר לו קח השטר ותן לו המעות, בין שאמר לו תן המעות וקח השטר, חייב השליח לפרוע למשלח (וע"ל סי' ק"ל ס"ה).

הגה: ויש אומרים דאחר דחייב השליח לשלם, לא יוכל המלוה לעכבן אם יאמר שהלוה חייב לו ממקום אחר, אלא אם טוען שהשליח נתן לו ג"כ על חוב אחר, ויש חולקין וסבירא להו דבכל ענין יכול לומר דחייב לו ממקום אחר (מרדכי פ' הכותב, שתי הדיעות) וכן מי שהפקיד ביד אחד ואמר הנפקד שפקדון הוא של פלוני אחר החייב לו, אם טוען שבשליחות אותו פלוני נתן המפקיד בידו, יכול לטעון עליו עד כדי דמיהן, במיגו דהחזרתים, אף על גב דהמפקיד יצטרך לשלם לאותו פלוני. אבל אם אומר שהמפקיד לא הזכיר לו אותו פלוני, רק הפקידו בידו, רק שהוא טוען שהפקדון של פלוני, לא יוכל לעכבן, הואיל ולא יוכל לברר שאותו פלוני חייב לו (ריב"ש סי' שצ"ג), ויש אומרים דוקא שבא ליד הנפקד בתורת פקדון, אבל אם תפסו מיד המפקיד ויש לו מיגו, יוכל לומר שאותו שהפקדון שלו הוא חייב לו כדי דמיו, והמפקיד חייב לשלם, שהרי פשע (ב"י סוף סימן פ"ד בשם הריטב"א וכך כתב עוד הריטב"א כתובות פרק הכותב ע"ש), אבל אם לא הזכיר שיקח השטר פטור (הואיל ולא אמר ליתנם לו בפני עדים) (טור).

סעיף ב

טען הלוה ואמר הלא פרעתיך בפני פלוני ופלוני ובאו אלו והעידו שפרעו, אבל לא הזכיר לו השטר והשיב המלוה: חוב אחר הוא שפרעת לי, הרי בטל השטר.

הגה: ויש אומרים דאין השטר בטל לגמרי רק דלא מגבינן ביה, ומיהו אם תפס לא מפקינין מיניה (טור בשם הרא"ש והר"ן) וכן נראה לי עיקר. במה דברים אמורים, כשהעידו שנתן לו בתורת פרעון, אבל אם ראוהו נותן לו מעות ולא ידעו אם בתורת פרעון או בתורת פקדון או בתורת מתנה, אם אמר המלוה: לא היו דברים מעולם, הרי הוחזק כפרן ובטל השטר, ואם אמר פרעון של חוב אחר הוא, הרי זה נאמן, ונשבע ונוטל מה שבשטר, שהרי לא פרעו בעדים, מתוך שיכול לומר: מתנה נתנם לי, נאמן לומר: פרעון של חוב אחר הוא.

הגה: ויש חולקין וסבירא להו דאפילו בכהאי גוונא אתרע שטרא (טור בשם ר"ת והרא"ש וכך כתב הה"מ בשם הרמב"ן וכך כתב הר"ן), וכן נראה לי עיקר, דהמוציא מחברו עליו הראיה. וכל זה דנתנו לו בפני ב' עדים אבל בפני עד אחד לא אמרינן (דאתרע שטרא) (טור בשם הרמב"ן, וע"ל סי' ע').

סעיף ג

אמר לו הלוה הלא שטר חוב זה דמי שור שלקחתי ממך הוא ואתה גבית דמי בשרו, ואמר לו בעל השטר: כן אני גביתי דמיו אבל מחוב אחר שהיה לי אצלך, הואיל והודה שדמי השור הוא החוב מדמיו נפרע, בטל השטר אם יש עדים שפרע לו דמי השור, ויש מי שכתב שאע"פ שאין עליו עדים שפרע מדמיו, ישבע הלוה היסת שפרעו, (והעיקר כסברא הראשונה. אם ידוע שנתן לו קצת הדמים על חוב אחד לא יוכל לומר על האחרים שהם חוב אחר) (מהרי"ק שורש ק"כ).

סעיף ד

מי שנושה בחברו שני חובות ופרע לו הלוה סתם, הרשות ביד המלוה לומר מחוב פלוני לקחתי, ולא עוד אלא אפילו אמר לו לוה בשעת פרעון הילך מעות אלו בשביל חוב פלוני, ומלוה קבל ושתק, יכול לומר אח"כ המלוה שבשביל מלוה על פה או בשביל חוב אחר תפסם (ועיין לקמן סימן פ"ג סעיף ה').

סעיף ה

נתן הלוה למלוה מנה ליתנם לבעל חוב אחר, רשאי לעכבם לעצמו.