סימן קכג: הרשאה על מה נכתבת וכיצד נכתבת

 סעיף א

מדינא דגמרא אין כותבין הרשאה אלא לתבוע פקדונו שביד חברו ולא כפר לו. ואם היה פקדון של מעות, צריך להקנות לו אגב קרקע. וכן יכול להרשות לתובע קרקע, אפילו כפר בו, וכן מלוה בשטר, אפילו כפר בה, שכשם שיכול להקנות השטר ושעבודו בכתיבה ומסירה, כך יכול להרשות עליו ולמסור השטר בידו כדי שיגבהו. וצריך לכתוב לו: קנה לך איהו וכל שעבודיה דאית ביה. אבל אין כותבין הרשאה על פקדון שביד חברו שכפר בו. וכן אין כותבין הרשאה על מלוה שבעל פה, אבל הגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה, בין בשטר בין בעידי קנין, אע"פ שכפר בה בבית דין, כדי שלא יטול כל אחד ממון חברו וילך לו למדינה אחרת. אבל על מלוה על פה שכפר, לא תקנו שיכתבו הרשאה. (ומכל מקום לא גרע משליח שעשאו בעדים שנתבאר בסי' קכב) (ב"י וטור ס"ד בשם הרמב"ם ורא"ש פ' מרובה על סי' קכ"ב סוף סימן ד), ויש אומרים שעל הכל כותבין, לא שנא פקדון וגזל, לא שנא מלוה בשטר ובע"פ, ואף על גב דכפריה. (וכן נוהגין מרדכי וב"י).

סעיף ב

מי שהיה לו שבועה על חברו אינו יכול להרשות אחר עליו ולהשביעו, שאינו דבר שנקנה בקנין שאינו אלא דברים בעלמא.

הגה: והוא הדין מי שהיה לו תביעה על חברו וכתב לו הרשאה על התביעה שיש לו אצל חברו, אין ההרשאה כלום (מרדכי פרק מי שמת) דהתביעה אינה דבר שיוכל להקנות, אלא צריך לכתוב ההרשאה על הממון שעליו התביעה. (ד"ע בפירוש המרדכי).

סעיף ג

המרשה לאחד ואחר כך הרשה לאחר ושניהם באים בהרשאתו לפנינו, אין לנתבע להשיב אלא לשני.

סעיף ד

אין למורשה רשות לכתוב הרשאה לאחר, שזה יאמר אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר, לפיכך אם התנה עמו שירשה לאחר ואחר לאחר, הכל לפי תנאו.

סעיף ה

הבא בהרשאה שמחל לנתבע או שמכר לו או מחל לו על השבועה או שעשה עמו פשרה, לא עשה כלום, שזה יאמר: לתקוני שדרתיך ולא לעוותי, לפיכך אם התנה עמו בין לתקון בין לעוות, אפילו אם מחל על הכל, מחול. וכל שכן אם פירש בה: מחילתך כמחילתי.

סעיף ו

היה לו חוב על עכו"ם ואמר לחברו שהיה לו גם כן חוב עליהם, כשם שתעשה בשלך תעשה בשלי, והלך ומחל להם חובו וחוב חברו, חייב לשלם לחברו מה שהיה שוה חובו במעות מוכנים.

סעיף ז

ראובן שבא בהרשאת שמעון ותבע ללוי, ואמר לוי לא היו דברים מעולם אבל ישבע שמעון ויטול, מוציאין הממון מיד לוי ויהא מונח ביד בית דין, עד שיבא שמעון וישבע ויטול. וכן כל הדברים שתולה לוי בשמעון, ידון עם ראובן ויהיה הממון מונח בבית דין עד שיבא שמעון, ויש לראובן להחרים על מי שטוען טענת שקר כדי לעכב הממון ולאחרו.

סעיף ח

ונראה לי שקובעין בית דין זמן לתובע לבא ולהשבע, ואם לא יבא בתוך אותו זמן, יחזירו בית דין לנתבע ממונו.

סעיף ט

נתחייב לוי שבועה, אינו יכול לעכב ולומר: איני נשבע עד שאחרים בפני (שמעון) על מי שטוען עלי שקר, שאין זה החרם אלא תקנה קלה שתקנו הגאונים אחרונים כדי שיכוונו בעלי דינין טענותיהם, ואין מעכבין שבועתו של זה מפני תקנה זו הקלה.

סעיף י

מורשה שהורשה בשכר ידוע אפילו אם לא יוציא הממון מיד הנתבע, קרוביו כשרים בין לעדים בין לדיינים, שאין לו חלק לא בהפסד ולא בהנאה.

סעיף יא

ומטעם זה נראה לי שגם הוא כשר להעיד, אבל מורשה שיש לו חלק במה שיוציא מהנתבע, קרוביו פסולים בין לעדים בין לדיינים, לפיכך מי שיש לו עדים על תביעתו, לא ירשה אחד מהעדים או מקרוביהם, אלא אם קצץ לו שכר ידוע אפילו, אם לא יוציא הממון מיד הנתבע. (יכול אדם להרשות ללוה לדון עם ערב קבלן שלו) (ב"י בשם הריטב"א).

סעיף יב

וכן מי שיש לו עדים בפריעתו, לא יבא לדון עם המורשה בזמן שיש לו חלק בתביעתו, אם הוא קרוב לעדים, שהרי יבטל העדות.

סעיף יג

יכול אדם להרשות נשים ועבדים, ויש מי שאומר אבל לא את עבדו, שאין קנין לעבד ע"י רבו, שהרי גופו קנוי לו וידו כידו, נמצא שאינו אלא שלוחו, ויכול הנתבע לומר: לאו בעל דברים דידי את, אבל יכול להרשות את אשתו, שהרי אם נתן לה מתנה, קנתה ואין הבעל אוכל פירות, נמצא כשכתב לה: זכי לנפשך, אין הנתבע יכול לומר: לאו בעל דברים דידי את.

סעיף יד

יכולים לשלוח הרשאה ביד עכו"ם ובלבד שיזהר מלכתוב בה: וקנינא מיניה, דאין שליחות וזכייה לעכו"ם, אלא יכתוב וקנה העכו"ם.

סעיף טו

ואשר לא טוב עשה בעמיו (יחזקאל יח, יח) זה הבא בהרשאה. במה דברים אמורים, כשהנתבע והתובע בעיר אחת. אבל אם הנתבע בעיר אחת והתובע בעיר אחרת, הרי זה עושה מצוה.

הגה: ויש אומרים דאין חילוק בין אם היה עמו בעיר או לא, אלא שכל זמן שהמורשה הוא אלם ובעל טענות, ומתעבר על ריב לא לו, אבל אם עושה כדי להציל עשוק מעושקו, מצוה קעביד (ב"י בשם תוס'). יש אומרים דאין אדם יכול לעשות מורשה שלא בפניו, דאין חבין לאדם שלא מדעתו, והרי כתוב אשר לא טוב עשה בעמיו, ולכן אפילו אם נתרצה אחר כך בדבר, אינו כלום. (מרדכי פרק מרובה).