סימן רמג: דין המזכה לחברו על ידי אחר ורוצה הנותן או המקבל לחזור בו

 סעיף א

המזכה לחברו מתנה על ידי אחר, כיון שהחזיק הזוכה בנכסים או בקרקע, או שהגיע השטר לידו, זכה המקבל ואין הנותן יכול לחזור בו, ויד המקבל על העליונה, אם רוצה מקבל ואם אינו רוצה אינו מקבל.

הגה: ראובן שנדר מתנה לשלוחו של שמעון, יכול שמעון להוציאה מראשון דשלוחו כמותו (הגהות מרדכי דקידושין).

סעיף ב

במה דברים אמורים, כשאמר לו: זכה במתנה זו לפלוני, אבל אם אמר לו: הולך לפלוני מנה זה, יכול לחזור בו כל זמן שלא הגיע ליד המקבל. ואם המקבל עני אינו יכול לחזור בו, (ואפילו בעשיר יש בו משום מחוסר אמנה) אם היא מתנה מועטת, כמו שנתבאר.

הגה: (בעני) ביו"ד סימן רנח סעיף י"ב (ובעשיר) לעיל סימן ר"ד ס"ח ולקמן סימן רמ"ט. אשת שמעון שנתנה מתנה בשעת חליה ונתרצה בעלה, ואחר כך רוצה לחזור, אם הוא מתנה לעני לא יוכל לחזור בו (מרדכי סוף פרק הזהב).

סעיף ג

דין אם אמר לו: תן לפלוני נתבאר לעיל (בסימן קכ"ה).

סעיף ד

אפילו אם אמר לו זכו לפלוני, אינו קונה אלא אם כן הוא ברשותו, אבל אם אינו ברשותו, לא. ומיהו אפילו אם אינו ברשותו, לכשיבא לרשותו זכה בשבילו אם לא יחזור בו הנותן קודם שתבא לרשותו.

סעיף ה

דין אמר: הולך מנה לפלוני, ומצא שמת המקבל, נתבאר לעיל (בסימן קכ"ה).

סעיף ו

אמר לשנים זכו בשדה זו לפלוני וכתבו שטר עליו והחזיקו בשדה, יכול הנותן לחזור בו בשטר עד שיגיע ליד בעל המתנה, אע"פ שאינו יכול לחזור במתנה עצמה.

סעיף ז

אמר להם זכו לו בשדה זו על מנת שתכתבו לו את השטר או על מנת שתתנו לו מאתיים זוז, אע"פ שהחזיקו בשדה יכול לחזור בו שלא יכתבו לו שטר או שלא יתנו לו מאתיים זוז ותתבטל גם המתנה. ואפילו כתבו לו השטר, כל זמן שלא מסרוהו בידו, אם מיחה בהם מלמסרו לו בטלה המתנה.

הגה: והוא הדין בשנים שעשו קנין שישאו זה את זו, ואמרו על מנת שיכתבו השטרות, ואחר כך חזר האחד קודם כתיבת השטרות ומוחה בכתיבת השטר, נתבטל הקנין הואיל ואמרו על מנת שיכתבו השטרות (תשובת הרא"ש כלל ל"ד סימן ג. וע"ל ריש סימן ל"ט סעיף ד).

סעיף ח

אפילו אם מכר שדהו ואמר לשנים: זכו לו בשדה זו וכתבו לו שטר והחזיקו בשדה, יכול למחות מלכתוב השטר, (מיהו חייב באחריותו לגבות מבני חורין, אבל אינו טורף ממשעבדי הואיל ומוחה בשטר) (טור), והלוקח יכול לחזור בו ולומר: לא קניתי אלא על מנת שתכתבו לי את השטר.

סעיף ט

יש מי שאומר דהא שחוזר בשטר היינו דוקא כשאומר לאחרים: זכו לפלוני, אבל אם אמר ללוקח או למקבל עצמו: זכה ואכתוב לך שטר, כיון שזכה אינו יכול לחזור מלכתוב את השטר.

סעיף י

אפילו קנו מידו על השטר, שאמר בפירוש אני מקנה לכתוב את השטר ולא אוכל למחות, קנין דברים הוא ויכול לחזור בו.

סעיף יא

אפילו אמר: כתבו וזכו לו בשטר, יכול לחזור, ויש אומרים שכיון שנכתוב זכו לו, ואינו יכול לחזור בו.

הגה: אבל אם לא אמר להו: זכו לו, יכול לחזור בו אע"פ שנכתב השטר, כל זמן שלא בא ליד המקבל מתנה (טור בשם הרא"ש).

סעיף יב

שטר שכתוב בו שנתן קרקע לפלוני בקנין, אף על פי שלא בא שטר זה ליד המקבל אלא לאחר מיתת נותן, קנה.

סעיף יג

מי שמת ונמצא אצלו מופקד שטר מתנה שנתן ראובן קרקע לשמעון, וראובן מת, יחזירו ליורשי נותן.

סעיף יד

אין אדם זוכה במתנה לחברו עד שיהא הזוכה גדול ובן דעת, ואחד איש ואחד אישה, אפילו עבד אפילו אשת איש או שפחה, (ודוקא מיד אחרים, אבל לא מרבו או מבעלה אלא במקום דזכיה לנפשיה) (המגיד פ"ד דזכיה), אבל העכו"ם אינו זוכה, הואיל ואינו ראוי לשליח לעולם, וכשם שאין ישראל נעשה שליח לעכו"ם, כך אינו זוכה לעכו"ם.

סעיף טו

קטן שנותנים לו צרור וזורקו, אגוז ונוטלו, זוכה לעצמו, (ודוקא כשיש דעת אחרת מקנה לו, אבל במציאה, לא). (המגיד פ"ד דזכיה ור"ן פרק המקבל. וע"ל סימן רל"ה) ואינו זוכה לאחרים, פחות מזה, לא לעצמו ולא לאחרים.

סעיף טז

השוטה אינו זוכה, לא לעצמו ולא לאחרים, והמזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה.

סעיף יז

החרש זוכה לעצמו ואינו זוכה לאחרים.

סעיף יח

זכין לקטן אפילו בן יום אחד, ולגדול בין בפניו בין שלא בפניו.

סעיף יט

יש מי שאומר שמי שמתחייב לקטן, בין בשטר בין בקנין, כיון שאין אותו דבר תחת ידו דהקטן אינו זוכה אלא אם כן זיכהו על ידי אחר.

סעיף כ

חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, אע"פ שאינו עומד שם כיון שהגיע המתנה לחצירו כאילו זכה בה אחר.

סעיף כא

במה דברים אמורים, בחצר המשתמרת, אבל בחצר שאינה משתמרת, כגון שדהו וחורבתו, עד שיהיה עומד בצדה ויאמר: זכתה לי שדי. (ויש חולקין כמו שנתבאר לעיל סימן ר).

סעיף כב

וכן ארבע אמות של אדם שהוא עומד בצדן, קונין לו בסימטא או בצידי רשות הרבים או בחצר שאין לה בעלים, אבל ברשות הרבים או בשדה חברו אינו קונה עד שתגיע מתנה לידו.

סעיף כג

קטנה זכתה לה חצרה וארבע אמות שלה, (ודוקא קטנה שאין לה אב) (נ"י פ"ק דמציעא), אבל הקטן אינו זוכה עד שתגיע מתנה לידו, או עד שיזכה לו אחר.

סעיף כד

הזורק ארנקי לבית בפתח זה ויצא בפתח אחרת, ונתנו לבעל הבית במתנה וחזר בו בעודו באויר הבית, הוי ספק, ולא זכה בעל הבית, משום דמוקמינן ליה בחזקת מריה קמא, אבל אם הפקירו וזכה בו אחר, מוציאין מידו ונותנין לבעל הבית.

סעיף כה

במה דברים אמורים, שאין סופו לנוח, אבל אם סופו לנוח, כגון שעומד בגג וזרקו לחצר ונתנו לבעל החצר וחזר בו בעודו באויר, כמונח דמי ואינו יכול לחזור בו, וזכה בו בעל החצר.