סימן רפד: אין צריך עדות ליורש שהוא קרוב וצריך עדות שמת
סעיף א
הגה: כל היורשין יורשין בחזקה, שהעידו העדים שהוחזק להן שהוא פלוני. אע"פ שאינן יודעין אמיתת יחוסו, והוא הדין בשאר יורשין (טור). מי שהוא מוחזק באחד שהוא קרוב המת, ואין אנו יודעין קרוב יותר ממנו, הרי זה יורשו ולא חיישינן שמא יש קרוב יותר ממנו, כל זמן שלא יודעין (הרא"ש כלל ת"ק סימן ט"ו ואגודה), ועיין לעיל סימן ר"פ סעיף ז), ולא מורידין קרוב לירושה על פי עד אחד (ריב"ש סימן מ"ו).
סעיף ב
אין היורשים נוחלים עד שיביאו ראיה שמת מורישן, אבל אם שמעו בו שמת, או שבאו עכו"ם מסיחים לפי תומם, אע"פ שמשיאין את אשתו על פיהם (ונוטלת את כתובתה), וכן האשה שבאה ואמרה מת בעלי, אע"פ שהיא נאמנת ותנשא ותטול כתובתה, אין היורשים נכנסים לנחלה על פיה.
סעיף ג
אמרה: מת בעלי, ונתיבמה, הרי יבמה נכנס לנחלה על פיה, שנאמר: (דברים כה, ו) יקום על שם אחיו המת, והרי קם.
סעיף ד
מי שטבע במים שאין להם סוף, ובאו עדים שטבע בפניהם ואמרו: אבד זכרו, אע"פ שאין משיאין את אשתו לכתחילה, הרי היורשים נוחלים על פיהם. וכן אם באו עדים שנפל לגוב אריות ונמרים, או שראוהו צלוב והעוף אוכל בו, או שנדקר במלחמה ומת או נהרג, ולא הכירו פניו. אבל היו לו סימנים מובהקים בגופו והכירו אותו, בכל אלו הדברים וכיוצא בהם אם אבד זכרו אחר כך, יורדים לנחלה בעדות זו, אע"פ שאין משיאין את אשתו, שלא החמירו בדברים אלו אלא מפני איסור כרת, אבל לענין ממון אם העידו העדים בדברים שחזקתן למיתה, והעידו שראו אותם הדברים ואבד זכרו, ואחר כך נשמע שמת, הרי אלו נוחלים על פיהם.