סימן רפז: מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים

 סעיף א

מי שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והשביחו הגדולים את הנכסים, כל השבח לאמצע ואפילו שכר עמלם לא יטלו, ואם אמרו ראו מה שהניח לנו אבא, הרי אנו עושים ואוכלים, השבח של משביח, והוא שיהיה השבח מחמת הוצאה שהוציא המשביח, אבל שבחו נכסים מחמת עצמן השבח לאמצע. וכן אם היתה אשתו של מת היא היורשת בכלל אחיותיה או בכלל בנות דודיה, והשביחה הנכסים, השבח לאמצע, ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת, והשביחה הנכסים מחמת הוצאה, השבח שלה, זהו דעתו הרמב"ם לבדו ולא מצינו לו חבר. אבל דעת הכל שזה שאמרנו ברישא שאם השביחו גדולים את הנכסים השביחו לאמצע, היינו דוקא כששבחו הנכסים מחמת עצמן, דהיינו ששכרו פועלים מממון תפיסת הבית, או שנשאו ונתנו בסחורה, אבל אם השביחו ע"י שהוציאו הוצאות משלהם, או שטרחו בגופם לחפור ולבנות, השבח לעצמן. ואם השביחו בדבר שאם היו מודיעים לקטנים גם הם יכולים לעשותו כגון לשמור וכיוצא בו, השבח לאמצע אע"פ שטרחו בגופם, כיון שלא הודיעום תחילה. ואם אמרו: ראו מה שהניח לנו אבא הרי אנו עושים ואוכלים, כל השבח שהשביחו בכל הנכסים אפילו בחלק האחים הוא של עצמם, ואפילו השביחו מחמת נכסים.

הגה: ואם האחים גדולים אין צריכים לאומרו בבית דין רק בפני עדים. אבל אם יש בהן יתומים קטנים, צריך שיאמר אותו בפני בית דין, (טור בשם הרא"ש והמגיד פ"ט דנחלות וב"י בשם הר"ן). וכל זה באחין שניזונין יחד, אבל אם אין ניזונין יחד, אפילו השביח מחמת עצמו, אינו נוטל רק כשאר יורד שלא ברשות לנכסי חברו (טור בשם הראב"ד). אחד מן האחין שהיו לו בנים הרבה והשביחו הנכסים, אינו יכול לומר תנו לי מה שהרויחו בני, וכן האחרים אינן יכולים לומר: תן לנו מה שאכלו בניך, אלא הכל מן האמצע (המגיד פי"ח דנחלות). אחד מן האחין שנתן מתנה לאחרים, וראו האחין ושתקו הוי מחילה (נ"י פ"ק דב"ק).

סעיף ב

אחד מהאחים שלקח מעות ועשה בהם סחורה, אם היה תלמיד חכם גדול שאינו מניח תורתו שעה אחת, הרי השכר שלו, שאין זה מניח תורתו ומתעסק לצורך אחיו.

סעיף ג

מי שירש את אביו, והשביח הנכסים ונטע ובנה, ואחר כך נודע שיש לו אחים במדינה אחרת, אם קטנים הם השבח לאמצע, ואם היו גדולים הואיל ולא נודע שיש לו אחים, שמין לו כאריס. וכן אח שירד לנכסי קטן והשביח, אין שמין לו כאריס, אלא השבח לאמצע, שהרי לא ברשות ירד.