סימן שעח: אסור להזיק ממון חברו ולא לגרום שום היזק

 סעיף א

אסור להזיק ממון חברו, ואם הזיקו, אע"פ שאינו נהנה חייב לשלם נזק שלם, בין שהיה שוגג בין שהיה אנוס, (ודווקא שאינו אנוס גמור כמו שיתבאר). כיצד, נפל מהגג ושבר את הכלי, או שנתקל כשהוא מהלך ונפל על הכלי ושברו, חייב נזק שלם.

סעיף ב

נפל מן הגג והזיק, חייב לשלם נזק שלם, בין שנפל ברוח מצויה בין שנפל ברוח שאינה מצויה, (דלא מקרי אונס גמור) (טור).

סעיף ג

היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפל והזיק, אם לא היתה מהודקת בחזקה, חייב. ואם היתה חזקה ומהודקת ונשמטה או שהתליעה, הרי זה פטור, שזו מכה בידי שמים הוא, וכן כל כיוצא בזה.

סעיף ד

כל אלו הדברים ברשות הניזק, אבל ברשות המזיק פטור, עד שיתכוין להזיק כמו שיתבאר.

סעיף ה

אפילו בראייתו, אם יש בו היזק לחברו אסור להסתכל בו, לפיכך אסור לאדם לעמוד על שדה חברו בשעה שעומדת בקמותיה.

סעיף ו

כל מקום שמזיק חייב לשלם, בין ברשות הרבים בין ברשות הניזק, ואפילו ברשות המזיק, אם הכניס בו הניזק ממונו שלא ברשות והזיקו, לא שנא בגופו לא שנא בממונו, חייב לשלם, דנהי שיש לו רשות להוציאו, אין לו רשות להזיקו. ודוקא במזיקו במזיד, אבל אם הזיקו בשוגג, פטור בעל הבית. ואם בעל הבית הוזק בנכנס, אפילו בשוגג, חייב הנכנס כיון שנכנס שלא ברשות. ויש מי שאומר דדוקא בשלא ידע בעל הבית שנכנס, אבל אם ראהו שנכנס, אם הוזק בו, פטור.

סעיף ז

היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות, והוזקו זה בזה בין בגופם בין בממונם, אם לא ידעו זה בזה, פטורים. אבל אם ראו זה את זה, אע"פ שלא כיונו, חייבים. לפיכך שנים שהיו רצים ברשות הרבים, או שהיו מהלכים והוזקו זה בזה, פטורים, הזיקו זה את זה, חייבים.

סעיף ח

היה אחד רץ ואחד מהלך, והוזק המהלך ברץ, חייב מפני שרץ שלא ברשות. במה דברים אמורים, בחול, אבל בערב שבת בין השמשות פטור מפני שרץ ברשות, (ודוקא בסתם, דתלינן דרץ לצורך שבת. אבל אם ידוע דאינו רץ אלא לשאר חפציו, ולא שייכי ביה צורך שבת, חייב כמו בחול) (ר"ן פרק המניח).

סעיף ט

אם בא אחד רוכב בסוסו מאחרי חברו, ופגע בסוסו שחברו רוכב בו והכה את הסוס, חייב לשלם כל מה שישומו בית דין שנפחת מחמת הכאה זו. ואפילו היה הסוס המוכה של עכו"ם, וצריך הניזק לשלם לעכו"ם יותר ממה שנפחתו דמי הסוס, אין המזיק חייב לשלם יותר ממה שישומו בית דין, בחורים הרוכבים לקראת חתן וכלה והזיקו זה את זה ממון חברו דרך שמחה ושחוק, וכן בשאר דבר שמחה, הואיל ונהגו כן פטורין (מרדכי ס"פ הישן ותוס' והרא"ש ואגודה פרק לולב וערבה), מכל מקום אם נראה לבית דין לעשות סייג וגדר, הרשות בידם (פסקי מהרא"י סי' ר"י).