סימן שפו: חילוק שבין גרמא בנזקין לדינא דגרמי והזורק כלי מראש הגג

 סעיף א

קיימא לן כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי. (ודוקא באדם חייב דינא דגרמי, אבל בבהמה, לכולי עלמא פטור) (נימוקי-יוסף פרק הפרה). לפיכך הדוחף מטבע של חברו עד שירד לים, חייב, אע"פ שלא הגביהו. וכן הפוחת מטבע של חברו והעביר צורתו, חייב, אע"פ שלא חסרו. והמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו, דקיימא לן שהוא מחול, צריך לשלם ללוקח, כמו שנתבאר לעיל בסימן ס"ו.

סעיף ב

וכן השורף שטר חוב של חברו, חייב לשלם כל החוב שהיה בשטר, שאע"פ שאין גוף השטר ממון, הרי גרם לאבד ממון, ובלבד שיודה לו המזיק ששטר מקויים היה וכך וכך היה כתוב בו ומחמת ששרפו הוא אינו יכול לגבות החוב, אבל אם לא האמינו, אינו משלם לו אלא דמי הנייר בלבד, (ומיירי שאין עדים שיודעים כמה היה כתוב בו, שאם היו עדים אינו חייב לו כלום, שהם יעשו לו שטר אחר, כמו שנתבאר בסימן מ"א) (טור).

סעיף ג

וכן הזורק כלי שלו מראש הגג, והיו תחתיו כרים וכסתות שאם יפול עליהם לא ישבר, וקדם אחר וסלקם ונחבט הכלי בארץ ונשבר, חייב המסלק, וכן כל כיוצא בזה.

הגה: ויש אומרים דזה מקרי גרמא בניזיקין ופטור. וכן בדוחף מטבע של חברו או פחת צורתה, פטור, דהוי גרמא בניזקין. ולכן אפילו זרק כלי מראש הגג והיו תחתיו כרים וכסתות, וקדם בעצמו וסלקו, אפילו הכי פטור, דעל הזריקה לא מחייב דלא היו ראויים לישבר, ומה שסלקן הוי גרמא בעלמא (טור בשם הרא"ש ור"י פרק לא יחפור). סופר שכתב שטר וכתב מנה במקום מאתים, או המזיק לחברו בעצתו שיעץ לו, או שליש שהחזיר שטר שלא היה לו להחזיר, כולם פטורים, דלא הוי אלא גרמא בנזיקין, מיהו משמתינן ליה עד דמסלק היזיקא. וכן בכל גרמא בניזקין (תשו' רשב"א סימן אלף נ"ב ותשובת רמב"ן סימן ר"מ ור"י ונ"י פרק לא יחפור). יש אומרים דבכל גרמא בניזקין אם הוא דבר שכיח ורגיל, חייב לשלם משום קנס (תוס' פרק לא יחפור בשם ריצב"א), ולכן יש מי שכתב דראובן שמכר מקח לעכו"ם, ובא שמעון ואמר ליה לעכו"ם שאינו שוה כל כך, חייב לשלם לו (מהר"ם מריזבורג), ואפשר דכי האי גוונא הוי כמסור, דחייב, כדלקמן סי' שפ"ח. ראובן שהלוה מעות לעכו"ם על משכונות, ובא שמעון ואמר לעכו"ם להלוות לו בפחות והחזיר לראובן מעותיו, פטור דהוי גרמא בניזקין, מיהו מיקרי רשע (רבנו ירוחם נל"א ח"ב) וע"ל סימן קנ"ו ס"ה דין (נ"י המבטל) המגביה כיסו של חברו ע"ל סימן רצ"ב.

סעיף ד

הזורק כלים מראש הגג ואין תחתיהם כדים וכסתות, ובעודם באויר בא אחר ושברם במקל, הזורק חייב והמשבר פטור, דחשבינן ליה כשבור משעה שזרקו.