סימן תיא: תולדות הבור כגון אבנו סכינו ומשאו שהזיקו
סעיף א
תולדות הבור, אבנו, סכינו ומשאו וכיוצא בהן שהניחן ברשות הרבים והזיקו במקומם, בין הפקירן או לא הפקירן, או שהניחם בראש גגו ונפלו ברוח מצויה והזיקו במקומם אחר שנחו, שדומה לבור ממונו שמזיק במקום שמונח שם, לפיכך יש לו כל דיני בור לחייב נזק שלם מתחילתו על מיתת בהמה או הזיקה ועל נזקי אדם, בין נתקל באבן והוזק באבן בין נתקל בקרקע והוזק באבן, אבל אם נתקל באבן והוזק בקרקע, פטור, (ופטור) בו ממיתת אדם ונזקי כלים. וכן אם הניחם ברשותו והפקיר רשותו ולא הפקירם, ונתקל בקרקע וניזק בתקלה זו והוזק, חייב בעל התקלה.
סעיף ב
ואם נפלו ברוח שאינה מצויה והזיקו בשעת נפילה, או אפילו אחר נפילה, כל זמן שלא היה לו פנאי לסלקם, פטור, אבל לאחר מכאן חייב. ואי אפקרינהו, פטור אפילו לאחר מכאן.
סעיף ג
אם הניחם ברשות הרבים, ולא הזיקו במקומם, אלא נתגלגלו למקום אחר על ידי רגלי אדם או רגלי בהמה, אם הזיקו דרך הלוכן ע"י רגלי אדם חייב המגלגל הכל, שהוא פושע בהיזק זה, ובעל התקלה פטור.
סעיף ד
אם גלגלם רגלי בהמה והזיקו בהילוכם, חייב בעל הבהמה החצי, ובעל התקלה החצי.
סעיף ה
אם התיזה הבהמה והזיקה דרך הלוכה, משלם בעל הבהמה רביע, ובעל התקלה ג' חלקים.
סעיף ו
אם לאחר שנחו מגלגולם הזיקו, הוה ליה בור וחייב בעל התקלה הכל.
סעיף ז
הכניס שורו לחצר חברו שלא ברשות, והטיל בו גללים וטנפו כליו של בעל החצר, פטור בעל השור, דהוה ליה הנך גללים בור, ובור פטור בכלים, כמו שנתבאר בסימן שקודם זה.