סימן קנו: דין מי שירד לאומנתו של חברו, ומי שמביא סחורה לעיר אחרת

 סעיף א

אחד מבני המבוי שאינו מפולש, (ויש אומרים דבמבוי אינם יכולים למחות, ואין דינין אלו אמורים רק בחצר) (טור וב"י בשם קצת הפוסקים) שביקש לעשות רופא או אומן (פירוש: אומן להקיז דם) או גרדי (פירוש גרדי אורג בגדים) או סופר שטרות או מלמד תינוקות לימוד שאינו של תורה, בני המבוי מעכבים עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסים והיוצאים, ואפילו נתרצו לו כולם חוץ מאחד, אותו אחד מעכב עליו, וכן מי שיש לו בית חצר השותפין לא ישכירנו לאחד מאלו.

הגה: אבל למכרו יש אומרים דשרי ואחר כך ישתעו דינא בהדי לוקח, ובלבד שלא ימכרנו לעכו"ם דלא ציית דינא (מרדכי ריש פרק לא יחפור).

סעיף ב

חנות שבחצר, יכולים השכנים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר לשוק, אבל אינם יכולים למחות בידו ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הפטיש או מקול הריחיים, מאחר שכבר החזיק לעשות כן ולא מיחו בידו.

הגה: ויש אומרים דכל מה שעושה בחנותו ובביתו, אפילו לכתחילה אינן יכולין למחות (המגיד פ"י דשכנים בשם הרמב"ם ורשב"ם וב"י בשם התוס' ומרדכי), ודוקא בני אדם בריאים, אבל אם הם חולים והקול מזיק להם, יכולים למחות (ריב"ש סי' קצ"ו)

סעיף ג

וכן יש לו ללמד תינוקות ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השכנים יכולים למחות בידו ולומר לו: אין אנו יכולים לישן מקול התינוקות של בית רבן, והוא הדין לכל מילי דמצוה שאינם יכולים למחות בידו.

סעיף ד

בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהם אומן ולא מיחו בידו שהרי הוחזק, והיו העם נכנסים ויוצאין לקנות, (ושתקו, לא החזיק בדבר זה) ויש להם בכל עת לעכב ולומר: אין אנו יכולים לישן מקול הנכנסים והיוצאים, שהיזק זה הוא כמו העשן והאבק שאין להם חזקה.

סעיף ה

כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חברו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למנעו ולומר לו: אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות.

הגה: ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות ולומר: אתה פוסק חיי. (בית יוסף בשם הרבה פוסקים), אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך, אינם יכולים למנעו.

הגה: ורבים האומרים דאפילו הכי אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנותו, דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו, הואיל והוא מעיר אחרת, אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו, הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"י דשכנים וב"י בשם רש"י ותוס'), ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר: אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים, אע"פ שיש להן כבר אומנות, ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס, יש אומרים דבר אומנותו יכול לעכב עליו, עד שישכיר לו בית ויהיה כבני העיר (תה"ד סי' שמ"ב), ויש אומרים דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך, אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (ב"י בשם רש"י), ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר, דאין חילוק אלא ברוכלין כמו שיתבאר בסמוך (טור), ויש אומרים דאם בני העיר צריכין לתורתו, אינם יכולין למחות בידו אף על פי שיש תלמיד חכם אחר בעיר, דקנאת סופרים תרבה חכמה (ב"י בשם הגהות אשרי). תלמיד חכם המביא סחורה לעיר חייבין למנוע מכל אדם למכור עד שהוא ימכור שלו (טור). ואי איכא עוברי כוכבים דמזבני דליכא רווחא לתלמיד חכם מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה) ועיין ביו"ד סי' רמ"ג, אדם שיש לו עבודת כוכבים מערופיא, יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובדי כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך לעכו"ם ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מניה, דנכסי עובדי כוכבים הם כהפקר וכל הקודם זכה, ויש אוסרין (כל זה במרדכי פרק לא יחפור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים ועיין לקמן סי' שע"ו), ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עכו"ם, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשותו גוערין בו. מיהו אם עבר ועשה, אין מוציאין מידו (ב"י בשם הרשב"א) ועין לקמן סי' רל"ז. שני בנים אדם הדרים ביחד, והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובדי כוכבים, אין חברו יכול למחות בו (רבינו ירוחם נ' נ"א ח"ו), והוא הדין בכל כיוצא בזה, ועיין לקמן סימן רכ"ח סעיף י"ח.

סעיף ו

רוכלים המחזרין בעיירות אין בני המדינה יכולין לעכבן, שתקנת עזרא היא שיהיו מחזרין כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל.

הגה: ולכן נראה לי דוקא מוכרי בשמים וכי האי גוונא, אבל בשאר דברים אין חילוק בין רוכל לאחר, אבל אינם קובעים מקום ויושבים בו, אלא מדעת בני העיר, ואם תלמיד חכם הוא, קובע בכל מקום שירצה.

הגה: והוא הדין מלמדי תינוקות דינן כתלמיד חכם (טור).

סעיף ז

הסוחרים שמביאים סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם מלמכור יד על יד כדרך חנונים, ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעים אותם, והוא שימכרו בשוק אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק, ואם יש להם מלוה בעיר, מוכרים כדי פרנסתם אפילו בלא יום השוק, עד שיפרעו חובם וילכו להם.

הגה: וכן לענין הלוואת רבית לעובדי כוכבים ומזלות יכולין לעכב בידן, אבל אינם יכולים לעכב בידן אם באים ביום השוק ומלוים בריבית לבני עיירות המתקבצים שם לבא בשוק (טור והגהות מיימוני פ"ו דשכנים), ואם יש להן מלוה בעיר, יכולין ללות עד שישתכר כדי פרנסתו כדי שיגבה חובותיו (טור וב"י בשם תוס' והרא"ש). יש אומרים הא דבני העיר יכולין למחות בבני עיר אחרת, היינו דוקא בדליכא פסידא ללקוחות, שמוכרין כשאר בני העיר וגם סחורתם אינה טובה יותר משל בני העיר, אבל אם נותנין יותר בזול, או שהוא יותר טובה שאז נהנין הלוקחין מהן, אין מוכרי סחורות יכולין למחות (הרא"ש וטור בשם הר"י הלוי), ובלבד שיהיו הלוקחים ישראלים, אבל בשביל עובדי כוכבים הנהנים, לא (רבי ירוחם נל"א ת"ו והמ"מ בפ"ו משכנים), וכשמביאים סחורה אחרת שאין לבני העיר, אע"פ דלא מוזלי במקח ואינה יותר טובה אינם יכולין למחות (ב"י מדברי הפוסקים), בני העיר שברחו לישוב מפני חשש סכנה, אין בני הישוב יכולין לעכב בידן מלהרויח כשיעור חיותם עד שיעבור זעם, וכפי מיעוט עסקן שנושאין ונותנין ישאו בעול עם הקהל. ואם שייכים במס העיר לא יכולין לעכב (שם בשם המרדכי פרק לא יחפור), וכן מי שבאו להוציאו מן העיר, שאין לו חזקת ישוב, (ריב"ש), אין יכולים להוציאו עד שיגבה חובותיו ויכול להרויח בכדי כך כדי חיותו (ת"ה סימן ש"מ). ויש אומרים הא דאינו צריך לתת מס רק כפי עסקיו, היינו כשאינן רוצים להתיר לו הישוב, אבל אם רוצים להתיר לו הישוב לגמרי, צריך לתת מס כפי אחד מבני העיר מיד, או ילך לדרכו (שם). ויש מי שחולק בזה (תשובת רשב"א סימן תרס"ו), בני העיר שעוסקין בסחורה בעיר אחרת, אינן ברשותן לכוף אותן ליתן מס כפי רצונם, אלא אומרים להם: תנו כך וכך או מוחין בידן מלעסוק בעירם (רשב"א הנ"ל). בני עיר אחרת שבאין לפזר בעיר ואין מרויחין, אין בני העיר יכולין למחות בהם, אע"פ שמייקרים השער (מהרי"ק שורש קע"ג). וכל זה לא מיירי אלא כשבאים אחרים לעסוק בעיר שאינן דרים שם, ולכן יכולים למחות בידן אע"פ שרוצים ליתן מס הואיל ולא היו שייכים במס עד הנה, אבל אם רוצים לדור במקום ההוא וליתן מס ולהיות כאחד מבני העיר, יש אומרים דהרשות בידם, דיוכל אדם לדור בכל מקום שירצה ואין הראשונים קנו העיר בחזקה (טור בשם הרא"ש ומרדכי פרק הנ"ל ועיין בב"י), ויש חולקין ואומרים דיכולין למחות בידם, בפרט בזמן הזה שדרים תחת האומות, ויש לחוש שאם יתוספו הדיורין שיבא לידי קלקול מן האומות, ולכן הבא לדור הוי כרודף, ולכולי עלמא אם בני העיר יכולים לסגור הדלת ולגרום עם המושלים שימחו בבאים לגור, או ע"י מונע אחר, הרשות בידם (מהרי"ק שורש קצ"ה). ויש מקומות שנוהגין לעשות חרם חזקת ישוב (כך כתב המרדכי), ואז יכולין לכוף (על פי החרם) ולא מדינא. ויכולין לגזור שלא לישא וליתן עם הבאים לדור בלא רשותם, ואם יש רב בעיר יכול לגזור על הבא לדור, אם הוא תלמידו (מרדכי פ' הנ"ל ותוס'), ויש אומרים דאין חרם חזקת ישוב חל על תלמיד חכם, כי הוא יכול לדור בכל מקום שירצה (מהרי"ו סימן קנ"א והגהות המרדכי ישן). ואם התירו לאחד החרם על זמן ונתנו לו רשות לדור, לא אמרינן שהותר כולו, ויכולין לגרשו אחר כך (מרדכי פרק חזקת). ראובן ובניו שהיו דרין בישוב אחד וטוענין חזקה שיש עמה טענה, חזקתם חזקה ויכולין למחות בשמעון הבא לגור שם, ואם שמעון טוען בעדים שהיה ירא למחות משום שראובן ובניו מוסרין, אין חזקתן חזקה. אבל אם ראובן מוסר ובניו אינם מוסרים, יש לבניו חזקה, דבן גזלן יש לו חזקה (מרדכי פרק חזקת). וכן דנין בחזקת ישוב בחזקת קרקע לענין שאר דברים. נהגו הקדמונים שאם אחד נסע מן העיר י"ב חדש, וגילה בדעתו שאין דעתו לחזור, אבד חזקתו, אבל אם לא גילה בדעתו בכך, לא אבד חזקתו עד שלשה שנים, ואם גילה שדעתו לחזור, לא אבד חזקתו אפילו בשלשה שנים (מהרי"ק שורש קצ"ב), ויש אומרים דאפילו בסתם לא אבד חזקתו (וכן משמע מתשובת רשב"א סימן אלף קל"ג). בני העיר שהיה להם חזקת ישוב, אם נתייאשו פעם אחת מן העיר ואח"כ חזרו מקצתן והשתדלו הישוב, אין לאחרים עליהם כלום (מהרי"ק שורש הנ"ל), ועיין סוף סי' קמ"ט מדין מי שהחזיק במצוה עם הקהל.