סימן רכח: אסור להונות בדברים ולגנוב דעת הבריות ולרמות במקח וממכר

 סעיף א

כשם שאונאה במקח וממכר, כך אונאה בדברים, וגדולה אונאת דברים מאונאת ממון שזה ניתן להשבון וזה לא ניתן להשבון, זה בגופו וזה בממונו, והצועק על אונאת דברים נענה מיד.

הגה: ויש אומרים דאין מצווין על אונאת דברים אלא ליראי השם (נ"י פרק הזהב), ומי שמאנה את עצמו מותר להוניהו (שם בשם המדרש).

סעיף ב

צריך ליזהר ביותר באונאת הגר, בין בגופו בין בממונו, לפי שהוזהר עליו בכמה מקומות.

סעיף ג

צריך ליזהר באונאת אשתו, לפי שדמעתה מצויה.

סעיף ד

כיצד הוא אונאת דברים, לא יאמר: בכמה אתה רוצה ליתן חפץ זה, והוא אינו רוצה לקנותו. היו חמרים מבקשים לקנות תבואה, לא יאמר להם: לכו אצל פלוני, והוא יודע שאין לו למכור. אם היה חברו בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים, אם היה בן גרים, לא יאמר לו זכור מעשי אבותיך, אם היו יסורין באים עליו, לא יאמר לו כדרך שאמרו חביריו לאיוב: (איוב ד, ו-ז)הלא יראתך כסלתך זכר נא מי הוא נקי אבד. אם נשאלה שאלה על דבר חכמה, לא יאמר למי שאינו יודע אותה חכמה מה תשיב בדבר זה, וכן כל כיוצא בדברים אלו.

סעיף ה

יזהר שלא לכנות שם רע לחברו, אע"פ שהוא רגיל באותו כנוי אם כוונתו לביישו, אסור.

סעיף ו

אסור לרמות בני אדם במקח וממכר או לגנוב דעתם, כגון אם יש מום במקחו צריך להודיעו ללוקח. אף אם הוא עכו"ם, לא ימכור לו בשר נבילה בחזקת שחוטה, ואין לגנוב דעת הבריות בדברים שמראה שעושה בשבילו, ואינו עושה, אסור. כיצד, לא יסרהב (בחברו) שיסעוד עמו והוא יודע שאינו סועד, ולא ירבה לו בתקרובת והוא יודע שאינו מקבל, ולא יפתח חבית הפתוחות לחנוני, וזה סובר שפתחם בשבילו, אלא צריך להודיעו שלא פתחם בשבילו, ואם הוא דבר דאיבעי ליה לאסוקי אדעתיה שאינו עושה בשבילו, ומטעה עצמו שסובר שעושה בשבילו לכבודו, כגון: שפגע בחברו בדרך וסבור זה שיצא לקראתו לכבדו, אין צריך להודיעו.

סעיף ז

לא יאמר לו סוך שמן מפך זה, והוא ריקן, ולילך לבית האבל ובידו כלי ריקן, וסובר האבל שהוא מלא יין, ואם הוא עושה כדי לכבדו מותר.

סעיף ח

לא ימכור לו עור של בהמה מתה בחזקת שהיא שחוטה, ולא ישלח לו חבית של יין ושמן צף על פיו.

סעיף ט

אין מפרכסין לא אדם ולא בהמה ולא כלים. כגון: לצבוע זקן עבד העומד למכור כדי שיראה כבחור, ולהשקות הבהמה מי סובין שמנפחין וזוקפין שערותיה כדי שתראה שמינה, וכן אין מקרדין (פירוש קרוד: במגרדת או מסרקת ששניו דקים), ולא מקרצפין (פירוש קרצוף: מגרדת או מסרק ששניו עבים) אותה כדי לזקוף שערותיה, ולצבוע כלים ישנים כדי שיראו כחדשים, ואין נופחין בקרבים כדי שיראו שמנים ורחבים, ואין שורין הבשר במים כדי שיראה לבן ושמן.

סעיף י

אין מערבין מעט פירות רעים בהרבה פירות יפים כדי למכרם בחזקת יפים, אפילו חדשים בחדשים, ואין צריך לומר (חדשים בישנים, ואפילו) (טור) ישנים עם חדשים, אפילו הישנים ביוקר מהחדשים, מפני שהלוקח רוצה לישנן.

סעיף יא

ביין התירו לערב קשה ברך, בין הגיתות בלבד, מפני שמשביחהו, (וכל שכן רך בקשה דשרי) (טור ובית יוסף בשם הרא"ש), ואם היה טעמו ניכר, מותר לערב בכל מקום, שכל (דבר) הניכר טעמו מרגיש הלוקח, ולפיכך מותר לערב אותו לעולם.

סעיף יב

אין מערבין מים ביין, ומי שנתערב מים ביינו לא ימכרנו בחנות אלא אם כן הודיע לקונה, ולא ימכרנו לתגר אע"פ שמודיעו, שמא ירמה בו אחרים.

סעיף יג

מקום שנהגו לערב בין הגיתות מים, מותר לערב כשיעור שדרכם לערב.

סעיף יד

במקום שנהגו שכל מי שקונה דבר טועמו תחילה, מותר לערב בו לעולם. אבל אם אין הכל טועמים, לא.

סעיף טו

אין מערבין שמרי יין ביין. אפילו אם קנו ממנו שתי חביות של יין, אין מערבין שמרי חביות זה (ביין) של זה, אבל אם קנו ממנו חבית יין המדה בכך וכך, כשבא למדוד יכול לערב השמרים עם היין ומוכר לו הכל ביחד.

סעיף טז

התגר נוטל מחמש גרנות ונותן למקום אחד, או מחמש גיתות ונותן לתוך חבית אחד, שהכל יודעים שלא גדלו כולם בשלו, ובחזקת זה קונים ממנו. ובלבד שלא יכוין לקנות הרוב ממקום הטוב כדי שיצא עליו קול שהוא קונה הכל ממקום הטוב, וגם קונה ממקום הרע ומערבו עמו.

סעיף יז

מותר לברור הפסולת מתוך הגריסים ומן הקטניות כדי שיראו יפים, שזהו דבר הנראה לעין ויכול הלוקח לראות ולהבין כמה שוים יותר בשביל שהוציא מהם הפסולת. ובלבד שלא יברור העליונים ויניח הפסולת בתחתונים.

סעיף יח

מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו, וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו (וע"ל סימן קנ"ו ס"ה).

סעיף יט

אסור לערב שמרים בין ביין בין בשמן, ואפילו כל שהוא.

סעיף כ

המוכר לחברו שמן מזוקק, אינו מקבל שמרים, מכר לו שמן סתם, מקבל לוג ומחצה שמרים לכל מאה לוג, ומקבל בשאר שמרים שמן עכור העולה למעלה על פני השמן יתר על השמרים הידועים באותו מקום. במה דברים אמורים, כשנתן לו מעות בתשרי שהשמן עכור, ולקח השמן בניסן במדת תשרי שהיא גדולה מפני אותו השמן הקופה למעלה, אבל אם לקח במדת ניסן שהיא קטנה מפני שכבר צלל השמן, אינו מקבל אלא השמרים בלבד.

הגה: ויש אומרים דאין מנכה לו השמרים אלא דמותר לערב שמריו שבחביות. אבל אם לא ערבן, אינו מנכה לו רק בשביל הקמחים הצפים למעלה. במה דברים אמורים, כשמכר לו בשעה שהוא עכור, אבל כשמכר לו בשעה שהוא צלול, אינו מנכה לו אפילו הקמחים (טור בשם הרא"ש).